שלום תמר.
אני ואשתי מכירים 7 שנים ונשואים מזה כ5 וחצי שנים, התחתנתתי איתה בגיל מאוד צעיר (21.5) והיא היתה עוד יותר צעירה (20) יש לנו ילדה אחת (הריון לא רצוי) כמובן שהיום אינני מתחרט ולו לרגע שהילדה נולדה, להיפך היא נותנת לי המון שמחת חיים , התקשורת בינינו הולכת בצורה כזאת : אני המנהל בבית והיא הצייתנית והממושמעת ,אין לי אפילו טיפת תלותיות בה, אני דוחף כל הזמון (עוד מהרגע שהכרנו ) שהיא תהיה עצמאית , שתצא לעבוד שתתקדם בכל דבר בחיים , והיא מצידה משתדלת ואפילו מצליחה , אבל אני תמיד נשאר המנהל בבית והיא הצייתנית , חשוב להדגיש אני לא מנסה לומר לה לעשות דברים , אני לא מכריח אותה לעשות כלום ממש כלום , הכל מגיע מתוך תהליך (ששוב אני היוזם והמנהל אותו), לפני כשנה פתאום נפל לי אסימון גורלי , אני חיבבתי אותה אבל אף פעם לא אהבתי אותה , היא לא היתה במגרש שלי , אני כמו אבא שלה בעצם ולא כבעלה , התקשורת בינינו חיובית כל הזמן אבל אני לא אוהב אותה , אני לא נגעל ממנה , ואני מבין שזה בעצם מה שהרגשתי מהרגע הראשון , פשוט היא היתה הברירת מחדל שלי לנישואין (אני מרקע דתי ולא הספקתי להכיר נשים רבות בחיי), אני לא מבין האם זה משהו שבכלל ניתן לטיפול או שפשוט חבל לבזבז שניה נוספת ופשוט לפרק וזהו, אני בצומת דרכים, חשוב להדגיש שבגלל זה (ואולי מעוד סיבות) לא הרחבתי את המשפחה ולא הרגשתי צורך להתבסס ולקנות דירה וכו' אלא חייתי ככה כי ככה היה לי טוב וזהו, עד שבעצם הבנתי מה אני מרגיש... אני יכול לפרט עוד רבות אבל כאן לא הרום והזמן,
אשמח לעצתך.