שלום לילי,
שאלה שכולה טעונה בכאבים ובפחדים הכי גדולים של כולנו. בוודאי של ילדים.
(קראי גם את מאמרי בנושא, שמופיע גם באתר זה).
גיל 4 הוא גיל שבו ילדים עוסקים בחוויית המוות. הם סקרנים לגביו ומפחדים ממנו.
מרבית החוקרים טוענים שבגיל זה ( 4- 5) אין עדיין לילד הבנה של הסופיות שבמוות –והוא סבור שהמת עשוי לחזור אל החיים. יש חוקרים שטוענים שיש כבר הבנה של סופיות המוות (בגיל 5 בערך). כולם מסכימים עם כך שהילד עדיין איננו יכול להבין שהמת איננו חש דבר, איננו כואב ואיננו פוחד וכו'.

טוב שהילד שלך מדבר על פחדיו. עצם העובדה שהוא מדבר על כך ואיננו שומר את פחדיו לעצמו מצביע על כך שהוא סומך על כוחותיך ועל הקשר איתך. הוא יכול "להרשות לעצמו" לשאול אותך שאלה מפחידה (עבורו ועבורך) ולדעת שלא תתמוטטי מעצם השאלה . זהו הדבר המרכזי שחשוןב לעשותו: לא להיכנס לחרדה מהשאלה ומהשיחה על כך. "מותר" להביע קושי. לא צריך לבטל את הרגשתך וחששותיך. אם תנסי לעשות מהעניין משהו חסר ערך - תשדרי לילד שלך שני דברים שכדאי להימנע מהם: שאינך מבינה ואינך מקבלת את מצוקתו ופחדיו ותשדרי לו שאסור לו (או לא כדאי לו) לחלוק איתך את פחדיו – כי זה "גדול עליך" ואת לא מסוגלת להתמודד עם כך.
לכן – עצם השאלה שלך חשובה. היא מאפשרת לך לנסח לעצמך את הדברים, לחשוב על כך עם עצמך, לשתף עוד מישהו בלבטיך ( אותי ...) ולהקשיב לי ולעצמך. העיקר הוא להקשיב לדיאלוג שאת מנהלת עם עצמך. הוא יעצב את הרגשתך ויאפשר לך לענות לילד שלך ברגיעה גדולה יותר.

אמרי לו שאת מבינה שהוא פוחד. שזה בסדר לפחד. שטוב שהוא חולק איתך את הפחד, טוב שהוא משתף אותך, ארמי לו שהשיתוף הזה עוזר ומקל. במקביל אמרי לו שאת תחיי עוד המון שנים, שאת שומרת עליו ותשמרי עליו גם כשיהיה גדול, כשיהיו לו ילדים גדולים משלו. שאת שומרת על עצמך. שאנשים לא מתים צעירים (בהנחה שלא קרה מוות בגיל צעיר בסביבתכם).
התשובות דחוקות משום שאין לנו תשובות "טובות" ומנחמות מאד לעניין –גם לא לעצמנו.
התשובות דחוקות מבחינת הילד גם משום שעדיין אין לו תפיסת זמן והוא לא ממש מבין מתי יהיה גדול ומה פירוש "בעוד הרבה שנים". הדברים תלויים מאד ב"מוזיקה" של המילים שתאמרי, ביכולת שלך לנסוך בו תחושה שהוא מוגן.
סביר שהריונך מגביר אצלו את העיסוק במוות. העיסוק בתחילת החיים מפנה מיד את המחשבה גם אל סוף החיים. אגב, סביר שגם בן השבע חושב לא אחת על הדברים.
אם אתם אנשים שאכן מאמינים בהישארות הנפש ובעולם הבא – תוכלי למצוא עבורו תשובות קצת יותר "קלות" ומנוסחות מראש: אין כאן סוף סופי. זוהי תחנת מעבר למקום אחר.
אם אינכם מאמינים בכך – אל תעמידו פנים. אל תספרו על שמיים וגן עדן אם אינכם מאמינים בכך. ילדים חשים בזיוף.

שתהיה לך לידה קלה וחיים טובים,
דרורית אמיתי-דרור
מומחית לגיל הרך
יועצת להורים ולאנשי חינוך
0522322420

שלום לילי,
שאלה שכולה טעונה בכאבים ובפחדים הכי גדולים של כולנו. בוודאי של ילדים.
(קראי גם את מאמרי בנושא, שמופיע גם באתר זה).
גיל 4 הוא גיל שבו ילדים עוסקים בחוויית המוות. הם סקרנים לגביו ומפחדים ממנו.
מרבית החוקרים טוענים שבגיל זה ( 4- 5) אין עדיין לילד הבנה של הסופיות שבמוות –והוא סבור שהמת עשוי לחזור אל החיים. יש חוקרים שטוענים שיש כבר הבנה של סופיות המוות (בגיל 5 בערך). כולם מסכימים עם כך שהילד עדיין איננו יכול להבין שהמת איננו חש דבר, איננו כואב ואיננו פוחד וכו'.

טוב שהילד שלך מדבר על פחדיו. עצם העובדה שהוא מדבר על כך ואיננו שומר את פחדיו לעצמו מצביע על כך שהוא סומך על כוחותיך ועל הקשר איתך. הוא יכול "להרשות לעצמו" לשאול אותך שאלה מפחידה (עבורו ועבורך) ולדעת שלא תתמוטטי מעצם השאלה . זהו הדבר המרכזי שחשוןב לעשותו: לא להיכנס לחרדה מהשאלה ומהשיחה על כך. "מותר" להביע קושי. לא צריך לבטל את הרגשתך וחששותיך. אם תנסי לעשות מהעניין משהו חסר ערך - תשדרי לילד שלך שני דברים שכדאי להימנע מהם: שאינך מבינה ואינך מקבלת את מצוקתו ופחדיו ותשדרי לו שאסור לו (או לא כדאי לו) לחלוק איתך את פחדיו – כי זה "גדול עליך" ואת לא מסוגלת להתמודד עם כך.
לכן – עצם השאלה שלך חשובה. היא מאפשרת לך לנסח לעצמך את הדברים, לחשוב על כך עם עצמך, לשתף עוד מישהו בלבטיך ( אותי ...) ולהקשיב לי ולעצמך. העיקר הוא להקשיב לדיאלוג שאת מנהלת עם עצמך. הוא יעצב את הרגשתך ויאפשר לך לענות לילד שלך ברגיעה גדולה יותר.

אמרי לו שאת מבינה שהוא פוחד. שזה בסדר לפחד. שטוב שהוא חולק איתך את הפחד, טוב שהוא משתף אותך, ארמי לו שהשיתוף הזה עוזר ומקל. במקביל אמרי לו שאת תחיי עוד המון שנים, שאת שומרת עליו ותשמרי עליו גם כשיהיה גדול, כשיהיו לו ילדים גדולים משלו. שאת שומרת על עצמך. שאנשים לא מתים צעירים (בהנחה שלא קרה מוות בגיל צעיר בסביבתכם).
התשובות דחוקות משום שאין לנו תשובות "טובות" ומנחמות מאד לעניין –גם לא לעצמנו.
התשובות דחוקות מבחינת הילד גם משום שעדיין אין לו תפיסת זמן והוא לא ממש מבין מתי יהיה גדול ומה פירוש "בעוד הרבה שנים". הדברים תלויים מאד ב"מוזיקה" של המילים שתאמרי, ביכולת שלך לנסוך בו תחושה שהוא מוגן.
סביר שהריונך מגביר אצלו את העיסוק במוות. העיסוק בתחילת החיים מפנה מיד את המחשבה גם אל סוף החיים. אגב, סביר שגם בן השבע חושב לא אחת על הדברים.
אם אתם אנשים שאכן מאמינים בהישארות הנפש ובעולם הבא – תוכלי למצוא עבורו תשובות קצת יותר "קלות" ומנוסחות מראש: אין כאן סוף סופי. זוהי תחנת מעבר למקום אחר.
אם אינכם מאמינים בכך – אל תעמידו פנים. אל תספרו על שמיים וגן עדן אם אינכם מאמינים בכך. ילדים חשים בזיוף.

שתהיה לך לידה קלה וחיים טובים,
דרורית אמיתי-דרור
מומחית לגיל הרך
יועצת להורים ולאנשי חינוך
0522322420