שלום רב!

בעלי ואני נשואים מזה כ-4 שנים. לפני כשנתיים נולדה בתנו הבכורה ומאז הכל השתנה.

בעלי מעדיף להיות פסיבי, אדיש בכל הקשור לבית., אנחנו מתווכחים המוןןןןן ,פעמיים הייתי על סף עזיבה והוא הבטיח שזה ישתנה. היינו בטיפול זוגי אצל מטפלת מדהימה שעוזר לסירוגין- יש שיפור ,אבל רק לשבוע,שבועיים, שלוש ואז הכל חוזר לקדמותו. בשלב מסויים בטיפול המטפלת בקשה שיגיע אליה לבד כי קודם הוא צריך ל,מצוא את הנשמה שלו" לפני שמביא משהו לזוגיות שלנו".ומאז הולך אליה לבד. אני מדי ]פעם מצטרפת.

הוא מודה שהוא מתנהג כמו ילד ,שהוא לא עושה מספיק ולא אחראי. אין לי כוחות להתווכח איתו ולנסות לשכנע אותו להיות חלק מחיי המשפחה שלנו. ניסיתי להשתנות בעצמי(חלקית גם אני השתנתי לטובת העניין), ניסינו את הטיפול אך אני מרגישה שזה לא הולך לשום מקום. במחשבות שלי מקומו הוא בדירת רווקים ,עם צעירות בנות 18, מבלה כל הלילה בפאב וישן עד הצהריים.

בימים האחרונים הגעתי למסקנה חדשה- זה פשוט לא ילך! אין לי כוחות לנסות יותר! אני לא חושבת שיש לי רגשות כלפיו (אולי פשוט לא זוכרת איך זה הרגיש פעם) ואולי הרגש היחידי הוא כעס ו,אכזבה ותסכול.

עד עכשיו רציתי להלחם בשבילנו, בשביל שנינו ובשביל הילדה. לא פחדתי לעזוב, להיות לבד ,לגדל את הנסיכה לבד. אבל רציתי לנסות שזה יצליח.

היום זה כבר לא כך אני לא רוצה להלחם אבל אני כן פוחדת לעזוב והסיבה היא הילדה שכבר בת שנתיים, מבינה ורוצה את אבא שלה.

אני לא מסוגלת להכאיב לה כל כך , אני בטוחה שזה ישפיע עליה לשלילה.

אני נקרעת בין הרצון שלי להפסיק להלחם לבין הפחד לפגוע בילדה.

אני לא ממש יודעת מה אני מבקשת ממך

אולי עצה, הארה, הערה...

משהו כדי שלא אשאר לבד עם כל זה.

תודה מראש

מיכל