אני יוצאת עם בחור כבר חמישה חודשים. שנינו אוהבים אחד את השני ורוצים שהקשר יצליח ויביא לחתונה. כבר בתחילת הקשר שמתי לב לפער מסוים בינינו. אני רגישה מאוד, חברותית, משתפת ומוחצנת, אוהבת לנתח סיטואציות, לדבר על מודעות עצמית ותהליכים רגשיים,להתפלסף והוא-מגדיר עצמו כפשוט, מופנם מעט, מעדיף להתלוצץ ולא להתעסק בדיבורים "כבדים". בכל פעם שהתחלתי לדבר על נושאים "לעומק", הוא כלל לא הגיב אליהם והעביר נושא. כששוחחתי איתו על כך, אמר שלא שם לב שבכלל דיברתי על משהו "גבוה". הדבר מפריע לי מאוד מכיוון שמרבית שיחותינו "שטחיות" בעיני וחסר לי שהצד הזה שבי לא בא בקשר שלנו לידי ביטוי. בנוסף, היה קשה לי עם תגובתו כאשר דיברתי על נושאים אישיים שחשובים לי. לדג' דיברתי על מותה של סבתי והקשר המיוחד שהיה לי אליה, והוא לא הגיב בנושא ודבר על זה שהוא צריך להחליף לאוטו את הריפוד..כאשר הפנתי את תשומת ליבו לתגובותיו הוא הקשיב לי, אבל התקשה להתייחס לנושאים אישיים-רגשיים שהעלתי ולהצליח לתת לי תחושה שהוא מבין ומתעניין במה שאמרתי.

עם התקדמות הקשר הגענו למשבר. נכנסתי לתקופת אינטנסיבית מאוד בלימודים ובעבודה. על מנת להשקיע בקשר ויתרתי על הצטיינות בלימודים (דבר שהיה חשוב לי לפני כן) ולא הקדשתי כלל זמן לחברות ולמשפחה. מנגד, עלה הלחץ מצידו להתחתן ושאגיע כבר להחלטה(שנינו דתיים ופרק זמן של שלושה חודשים נחשב מספיק להכרעה בעיני הסביבה). חשתי במתח ולחץ רב, ובכיתי המון (גם מולו). ניסיתי לשתף אותו ולשאוב ממנו עידוד, אולם הוא הביע הזדהות מינימלית מאוד כלפי תחושותי. לא התייאשתי, ישבנו יחד ואמרתי לו בדיוק את המשפטים שאני צריכה שיאמר לי ומה עליו לעשות על מנת לעודד אותי. הוא עשה זאת, אך ניכר כי הכל חיצוני. הוא בעצמו אמר כי הוא לא מצליח להתחבר לרגשות שלי וכאשר הוא חוזר הבייתה הוא שוכח ממני ומתחושותי ומגיע לפגישה הבאה כאילו הכל כרגיל. פעם אחת ניסה להזדהות איתי ונכנס לדיכאון ולתחושה קשה וביקש לנסוע הבייתה וללכת לישון (להיכנס ל"מערה"..).

אני יודעת שהוא לא מתנהג כך מתוך חוסר התחשבות. הוא באמת משתדל ורוצה בטובתי ואיני כועסת עליו. אך עדיין, אני מרגישה שצורך רגשי גדול שלי לא בא על סיפוקו. בתקופה האחרונה אני חשה בכאב נפשי גדול ואף בתחושת חנק מהקשר. לפעמים איני רוצה לראות אותו רק מהפחד ששוב אפגע לאחר שאחשוף עצמי ואביע רגש והוא לא ידע כיצד להתייחס אליו ולהכיל אותו.

אני יודעת שהקושי מאפיין הבדלים יסודיים בין גברים לנשים ואפילו קראנו שנינו את גברים ממאדים ונשים מנגה כדי לנסות לפתור את הבעיה. אבל, לפעמים נראה לי שהוא יותר מדי "גבר" ואני יותר מדי "אישה" ואיני יודעת אם נוכל בכלל לגשר על הפער הזה? וגם אם הדבר אפשרי, כיצד אעשה זאת כשאני חשה כאב והתחלה של ייאוש מהקשר?