שלום,

בעלי ואני בני 40 פלוס, נשואים מספר שנים עם פעוטה מקסימה.

לבעלי,שהוא איש מקסים בד"כ, יש נטייה לחשוב שאנשים נגדו, וכולם אשמים עד שהוכח אחרת. וגם אני כלולה.
לפיכך, כל דבר, הערה, משהו שמציק לי ואני מעלה - בשיא ההליכה על ביצים האפשרית - נעשה מבחינתו לבאסה, דכאון, הוכחה לכך שאני "לא מאמינה בו, לא מעריכה אותו" ומכאן הוא בד"כ גולש להתקפה על האישיות שלי, ולכך שאני "רוצה לשלוט בו" "אישה כועסת", "ביקורתית" ומשם ממשיך ומרחיק לתיאורי אישיות שאין בינם לבין המציאות דבר.
ובחיי שאני לא כזאת! נהגתי להיות הכי רגועה ו"קולית" ונינוחה בעולם.

הקיצוניות שהוא מגיע אליה מכל דבר קטן מתישה אותי. וזה מגיע למריבות קשות, כי אני נורא נעלבת ממה שהוא חושב עליי, מכך שבעצם הוא לא מכיר אותי.

וכך ניהול פשוט של משק בית וגידול ילדה, נעשה למשימה דיפלומטית סבוכה, שבדרך כלל כושלת.
בחיים לא רבתי כך עם אף אחד.

אני מאבדת את עצמי ונעשית לאדם שהוא חושב שאני.
אני כבר לא מתנהגת בטבעיות אתו ולא חופשיה אתו לחלוטין בלהיות מי שאני, מרוב שאני כל הזמן זהירה, וממילא הזהירות הזו לא עוזרת.

לעתים רבות גם אם לא חשבתי ולא אמרתי דבר, אני יכולה להיות מהורהרת בענייני הוא מתחיל עם "למה את מבואסת? למה את עצבנית?" כשאני לא! לפעמים זה ממש בא משום מקום, והוא בטוח שאני עצבנית עליו ולכי תוכיחי שבכלל לא היה דבר.
וכשהוא ממשיך לדוש בעניין, אני באמת נעשית עצבנית ואז "את רואה שאת עצבנית?"

אני מתחילה לאבד את חדוות החיים ונעשית אפרורית ומבואסת - ואני כל כך לא כזאת מטבעי! עצוב לי על כך. אני מחפשת את האישה השמחה והיוצרת והמעודדת והמצחיקה והצוחקת והנותנת לסביבה שהייתי.
מפחיד לחשוב שאני מרשה לעצמי להשתנות כ"כ לרעה בניגוד לרצוני...

בימים כתיקונם הכול שמח, אבל אני לא יודעת מה רוחש מתחת לפני השטח ואילו אמירות יצופו בפעם הבאה שאבקש ממנו שינקה אחריו, או אומר דבר שיתפרש כביקורת.
אז תמיד מתלווה חשש שתתפרץ מריבה שתוביל לעוד מספר ימי באסה וקדרות ושפלות רוח, שגם משפיעות על הילדונת המתוקה שלנו (הוא גם מערב אותה!)

מצבנו הכלכלי בכי רע. כשאני עובדת יותר, הוא נכנס לדיכאון כי אני לא מספיק אתו, או כי הוא צריך לשמור יותר על בתנו. מאידך, אם אני מעלה בעדינות את הרעיון שיחפש עוד עבודות (הוא עובד מעט), הוא נכנס לדיכאון שאני לא מעריכה את מה שהוא עושה ושאתן לו זמן (כבר הרבה זמן)...
ו-90 אחוז מהדברים שמטרידים אותי, אני בכלל לא אומרת.

ואצלו, כל דבר זה סוף העולם.
מבחינתי, רק סוף העולם הוא סוף העולם.
ואין בי עוד כוחות לנסות לעודד אותו כשהוא מתבאס, לפעמים על שטויות, כי הוא פונה נגדי.

לפעמים אני אוהבת אותו, אבל לפעמים לא וזה מעציב אותי,
כי אני כן אוהבת את מי שהתאהבתי בו. והוא קצת התפוגג לי...
אציין שהוא לוקח כדורים נגד חרדות/דכאון.
ושאני לקיתי במחלה כרונית לפני מספר שנים.

אני לא מרגישה שיש לצדי פרטנר אמיתי וחבר, שיהיה איתי באש ובמים.
אני מתנצלת על המכתב הארוך, מעולם לא העליתי שאלות כה אישיות בשום פורום ואולי כל זה מופשט מדי.
אולי זה לא נשמע כ"כ נורא, אבל אני מרגישה כמו צל של עצמי.

אולי אנחנו צריכים טיפול.
אשמח לקרוא עצות.
תודה רבה על ההאזנה...
וחג שמח לכולם!