הי,
נולדה לי בת מהממת בפעם הראשונה, אני אוהבת אותה הכי בעולם, היא ילדה מקסימה בת כמעט 4 חודשים. באמת לא יכולתי לחלום על כזאת ילדה טובה ומקסימה, בקושי בוכה, תמיד מחייכת ואוהבת, ואפילו ישנה באופן די מסודר. אני חושבת שהגעתי היום לנקודת שבירה כשמצאתי את עצמי בוכה כבר איזה שעתיים רצופות וזה אחרי סוג של ריב עם בעלי... אני קוראת ורואה שכשמדברים על דיכאון אחרי לידה מתייחסים רק לאם ולתינוק אבל אני לא מרגישה דיכאון לילדה שלי, אני לא מרגישה שלא בא לי להיות איתה או משו כזה. ההיפך, אני מרגישה שאני רוצה להיות איתה כל הזמן וכל היום ובאמת שלא נמאס לי לשנייה. אבל אני מרגישה דווקא ריחוק מבעלי, ושאנחנו רבים הרבה בעיקר על שנה הבאה, מה נעשה ואיפה נגור ובמה אני אעבוד... אני מרגישה שלא בא לי לעשות כלום חוץ מלהיות עם התינוקת בכל דבר שאני עושה או לכל מקום שאני הולכת. אני כן מסתובבת ורואה אנשים, אנחנו גרים אצל ההורים שלי ויש לי עזרה כשאני רוצה או צרי קצת זמן לעצמי. אני מרגישה שהקשר שלי עם בעלי מתדרדר והוא חושב שאני שונאת אותו וכבר לא רוצה להיות איתו וזה ממש לא נכון. אני מרגישה שאני כבר לא בן אדם שמח כמו שהייתי לפני הלידה. אני לא אוהבת להראות שקשה חי או שעצוב לי אז היחידי שאני מרשה לעצמי להתפרץ עליו זה בעלי והוא באמת סופג את כל הכעסים שלי והעצבים שלי, ההורים שלי למשל לא נראה לי מרגישים שיש בעיה..
אבל אני חושבת שאני צריך להודות שיש לי בעיה כלשהי בתחושות ובהתנהגות שלי שלא היו קיימות לפני הלידה.
מה לעשות?