שלום לחסויה,
התיאור שלך מאד דומה למה שקורה לילדים בגילה של ביתך, אם כי נשמע כי היא לוקחת את זה קצת יותר הלאה (-: התפרצויות זעם ותסכול כשהמציאות אינה נענית בצורה מדויקת מספיק שכיחים מאד. בדרך כלל הסיבה היא לא התסריט המקומי בו עסקינן, אלא תחושה פנימית עמוקה יותר ש"העולם לא מבין אותי מספיק במדויק". וזו תחושה באמת קשה, גם לנו כמובגרים, אז על אחת כמה וכמה לילדה בת 4. סביר להניח שהדבר המשמעותי ביותר שיעזור לה להתגבר על התסכול יהיה ללמוד אותה טוב יותר לא במצבים האלו - כלומר, לנסות לשבת איתה למשחק על השטיח כשהיא מכתיבה את הקצב, בכל פעם למשך עשרים דקות ולא יותר. בו את צופה שעוקבת אחריה ולא מנסה באותו זמן לחנך אותה או להניע אותה לעשות משהו מסוים. פשוט לשבת לידה, ולהתבונן לעומק, ולנסות להצטרף למשחק שלה בצורה שנראית הכי לא מתערבת והכי מקבלת את העולם שלה כפי שהוא בא לידי ביטוי במשחק.
במקביל, בזמן התפרצות הזעם אין הרבה מה לעשות, כי היא ממש לא פנויה לשמוע אתכם. אפשר להמתין בסבלנות (כן אני יודעת, זה מאד מאד קשה לשמור על קור רוח במצבים כאלו!) ואז לומר משהו בסגנון - נראה לי שקשה מאד כשלא מבינים אותך; או - אני רואה כמה הרגשת רע, בואי ננסה ביחד למצוא פתרון. את המילים הטובות האלו שביר להניח שהיא לא תשמע ברגע הקושי, אבל אחרי כמה דקות, כשההתפרצות עומדת לשכוך, אפשר אולי להשיחל אותן.
אגב, אני דווקא כן הייתי שואלת את הגננת מה קורה בגן - זה לא ממש ברור לי שרק בבית זה קורה, ואולי גם יהיו לה הארות נבונות לגבי ביתך שיכולות להשלים לך חלק משמעותי בפאזל.
אם אתם עדיין מרגישים שהקושי נמשך ומקשה עליכם את החיים בבית, הייתי ממליצה לכם לפנות להתייעצות פא"פ.
בהצלחה,
אורית
www/hebpsy.net/orit