גלי שלום,
ראשית, נכון לברר מה האפשרויותה מציאותיות? האם יש בכלל אפשרות שיוצא מהצהרון? יש מסגרת אלטרנטיבית? אם אין - אז צריך לקבל את המצב כפי שהוא ולעזור לו להסתגל אליו. אם ש, צריך לבדוק האם הצהרון באמת מקשה עליו. ילד בן חמש שנמצא במסגרות שמונה שעות יכול הלרגיש עייף מאד מההתמודדות. לפעמים הצוות בהצרון פחות מקצועי וההפעלה לא מספק מסגרת תומכת ושמורת. לפעמים יש בצהרון גננות מוסמכות או אנשי מקצוע מעולים שיודעים לנווט בין מנוחה והנמכת דרישות ובין סיפוק אתגר ועניין לילדים. אין לי מושג איפה נופל הצהרין שלכם בספקטרום הזה.
בסוף השאלה הוספת פרט שמדאיג אותך ובצדק - הנטיי המשפחתית לאי הנאה. ילד שאומר "לא כייף" הוא לא ילד מדוכא. דיכאון אצןל ילדים נראה אחר מאד מכפי שהוא מתבטא אצל מבוגרים, והוא מאופיין באי שקט רב, התפרצויות זעם, ועוד סימנים שאינם תואמים דווקא תלונות. ייתכן שבנך מאמץ דפוס של תלונות כדרך להתמודד עם העולם, ובזה אפשר ורצוי לעזור לו בייעוץ פנים אל פנים. נסו לבדוק האם אפשר להיפגש עם פסיכולוגית הגן לשיחה.
עוד דבר שחשוב לבדוק זה איך הגננת בבוקר רואה את בנך - בקשי איתה שיחה ובקשי לשמוע האם הוא עובד בחשק? האם הוא "קוטר"? מתי היא רואה אותו נהנה וצוחק בהתלהבות? ומתי הוא מסתגר ונסוג? עד כמה כל התנהגות כזו שכיחה ביממה ממוצעת? המידע הזה ייתן לך תמונה טובה יותר של מצבו הרגשי וההתנהלות ביומיום.
התיאור שלך כאמור אינו תואם תמונה של ילד מדוכא, אולי יש בתלונה שלו משהו נוסף כמו למשל משאלה להיות יותר זמן עם ההורים, או חרדה מפני תוקפנות שמתבטאת בצהרון, או אפשרויות אחרות שאיני מעלה בדעתי. כאמור, אם את מוטרדת ומרגישה שהקושי שלו משמעותי ופוגע בתפקודו פני להתייעצות פנים אל פנים.
בהצלחה!
אורית
www.hebpsy.net/orit