שלום לאלמונית,
התנצלותי על משך הזמן הארוך שעבר עד שיכולתי לענות לך - אני בטוחה שעוברת עליכם תקופה לא קלה והרבה כאבי לב. נסי לזכור שזה זמן של הסתגלות לכולכם, וזה תמיד הזמן הקשה ביותר. לאט לאט הדברים ייכנסו למסלול והרגיעה והשלווה ישובו. היי חזקה, למען עצמך ולמען בנך. גירושים הם חוויה לא נעימה, אבל יש להם גם פוטנציאל להיות חוויה מעצימה, מקור להתנסויות חדשות וטובות. גם עבור בנך זה לא פשוט, ומן הסתם יהיו השלכות רגשיות בטווח הקצר, אבל "מה שלא הורג - מחשל", זה נכון לכל כך הרבה תחומי חיים, וגם כאן. הוא לא לבד בהתתמודדות הזו, יש לו אותך!
במצבי מצוקה יש לעיתים נסיגות זמניות לדפוסי התנהגות ישנים, למשל הופעת הרטבה. במרבית המקרים זה נעלם בלי להשאיר סימן. זו תגובה רגשית מקומית, וכשהשיגרה שבה על כנה - גם ההתנהגויות האלו נעלמות.
חשוב מאד שתדברי עם בנך על רגשות - על כך שאולי הוא עצוב, או מתגעגע, שהוא כועס עליכם, שהוא מרגיש אשמה או פוחד שתיעלמו לו, שהוא דואג. דברי גם את קצת על רגשותיך, אבל מתוך עמדה אופטימית - גם אמא עצובה לפעמים, אבל אני יודעת שנתגבר, ושיהיה לנו תמיד אותך, ילד שלנו, לאהוב ולדאוג לו! חשוב לאפשר לו מודל להתבטאות רגשית, וגם לתת לגיטימציה לכל מיני רגשות שעשוי להרגיש. ככל שהוא ידבר עלה רגשות הללו בגלוי כך הוא פחות יצטרך את ההתנהגויות כמו להרטיב או לישון במיטת אביו.
לגבי המיטה - הייתי מתייחסת למה שעומד מאחורי הבקשה - נדמה לי שאתה מתגעגע לאבא וככה במיטה שלו זה עוזר לך לזכור אותו ולהרגיש אותו קרוב אליך. הביטוי הזה הוא מילוי של חלק משמעותי מהצורך שלו. לשאלה אם לאפשר שינה במיטה או לא - זה החלק המשני, בעיני, כי ברגע שמישהו מכיר בצורך הרגשי שהוא מבטא בהתנהגות, ההתנהגות הופכת פחות חשובה. אפשר לומר לו שאת מרשה לו לשיון במטה הזו אבל תעבירי אותו בלילה למיטתו, או לאפשר לו זאת בימים מסוימים (רק בשישי, נניח), כי כדאי לשמור על שגרה רצופה וקבועה ככל הניתן.
עוד דבר משמעותי זה למהר ולהסדיר את הסדרי הראייה בינו וביןא ביו. ככל שהוא יידע במהירות רבה יותר מתי הוא ואבא מתראים - כך ייטב. לעיתים אבות פחות מודעים לצורך הרגשי הזה של ילדיהם, ולנו האמהות נשאר לדאוג אפילו לזה! זה לא פשוט, אבל נסי לעזור להם בכך, כי זה משמעותי לשניהם! יום קבוע ושעה קבועה בו בנך יודע שאבא זמין לו - מאד מאד יעזור להרגיע אותו ולתת לו תחושה שעולמו לא חרב עליו, אלא פשוט השתנה. לשינויים אפשר להסתגל, למהפכה הרבה יותר קשה.
דאגי לתמיכה רגשית רבה לך ולו במהלך הדרך הזו שלפניכם. לפי הניסיון שלי, השנה הראשונה לאחר הפרידה היא שנת הסתגלות והיא הקשה ביותר. מצאי מקורות תמיכה - משפחה מורחבת, חברים וחברות, שכנים, ודאגי שיהיה מי שיעזור לכם בפרטים הקטנים של החיים אבל גם בתמיכה הרגשית, כדי שיהיו לך מספיק כוחות להכיל את הרגשות של בנך.
חזקי ואימצי!
אורית
www.hebpsy.net/orit