שלום לכולם,

אנחנו הורים לילד מתוק בן שנה וחצי.
כשנולד, חיפשנו עבורו רופא מוהל, וכמו רבים מהכותבים כאן, התוודענו לראשונה לבעייתיות של סוגיית המילה. כדי להסביר את הפנייה אחלק את סוגיית המילה לשלושה היבטים עיקריים: דתי, רפואי וחברתי.

כחילונים, ההיבט הדתי לא מבטא חלק חשוב מזהותנו , בטח לא מספיק כדי לבצע את אקט המילה. מוזר בעיננו שהרוב החילוני, שאינו מקיים מצוות, בוחר דווקא ב"מצווה" זו כדי לחוש שייכות למסורת היהודית (מה גם שמסתבר שהמילה התנ"כית פחות פולשנית מהברית המקובלת כיום).

מבחינה רפואית – לאחר עיון במחקרים עדכניים וביקור במרפאה של רופא מוהל, אפשר לנסח בזהירות מרבית שיש כיום מחלוקת באשר לתועלת שבהתערבות הכירורגית של המילה. בניסוח פחות זהיר, נראה שרוב המחקרים החדשים גורסים שהנזק רב על התועלת.

לאחר שהובהרו טיבם של 2 ההיבטים הראשונים, נותר ההיבט החברתי, שהוא אולי הקשה ביותר. כשבננו נולד, ההחלטה שנקטנו כמעט והובילה לקרע משפחתי (אחרי כמה חודשים למדו כולם לקבל אותו ולהרעיף עליו אהבה, והמשבר חלף). כעת אנחנו מתכוננים להעביר אותו לגן, ויודעים שבכך נפתח דף חדש, שבו לתהליכי הסוציאליזציה תהיה השפעה לא פשוטה על חייו.

בחברה פתוחה ושפויה היתה ההתנגדות למילה מתקבלת לפחות בסובלנות (בחברה מתוקנת נדמה לי שצריך להתנגד למילת זכרים, כפי שמקובל להתנגד למילת נשים); אבל אנחנו חיים בחברה אלימה, שונאת את הזר וסולדת מהאחר. בקיצור, רצינו לדעת יותר מהן האפשרויות להפוך את תהליך החיברות (ומאוחר יותר – ההתבגרות) של ילד נימול בישראל לחוויה חיוביות, מה המצב מבחינת קהילת ה"ערלים" כיום, מתי יצא השיח המתנגד למילה "מחוץ לארון", ועם מי ניתן ללבן סוגיות אלה לעומק.

תודה!