שלום,
אני אמא לילד בן שנתיים.
עד לפני כמה חודשים לא היו לילד בעיות שינה - היה נרדם לבד במיטתו ב-20:00 וישן עד הבוקר.
לפני חצי שנה הוא הלך לגן חדש ובערך באותה תקופה העברנו אותה למיטת מעבר (כי ניסה "לקפוץ" ממיטת תינוק.
מאז התחילו בעיות שינה. בהתחלה לא נורא - היה קשה לו להרדם, כי פתאום קיבל שליטה ויכול היה לקום לבד. טקס ההשכבה התארך, דגלתי בשיטת הסופר נני - להחזיר בשקט למיטה ולצאת, עד שהוא נרדם בסופו של דבר. וזה עבד פחות או יותר.
עד שהוא התחיל רצף של מחלות והפסיק לישון בלילות, התחיל לבקש בקבוק (הוא לא היה אוכל כל היום והיה שותה 3-4 בקבוקים במהלך לילה).
מאז הכל השתבש - הוא לא מוכן בכלל לעלות למיטה, לא מוכן שאצא מהחדר עד שהוא נרדם - מיד מתחילות צרחות או שהוא קופץ מהמיטה. מתחילים תירוצים (קקי, חיתול, בקבוק, מה לא). הןא מתעורר מספר פעמים בלילה, מבקש לאכול, מתקשה להרדם, דורש שרק אני אהיה לצידו.
בעלי לא היה עד עכשיו שותף לטיפולו בלילות (כי לא היה שום צורך בכך עד עכשיו). ואני כבר הגעתי למצב התמוטטות - כאבי ראש שלא נפסקים במשך חודש, ביקורים אינסופיים אצל מומחים, עד שהבינו שבעיה היא חוסר שינה.
אני מנסה כרגע לשתף את בעלי וזה פשוט לא מסתדר - הילד צורח אם בעלי נשאר איתו ולא אני (למרות שלפני הבעיות הוא היה בקלות מרדים אותו) עד שאני נשברת ונכנסת. ברגע זה הבכי נעצר תוך שניה והוא נרדם. אבל זה חוזר על עצמו המון גם בלילה - הוא פשוט לא מוכן שאבא יתקרב אליו ולא אני (או שצורח במיטה שלו או שרץ למיטה שלי, מוריד לי שמיכה, מרביץ לי שאני אקום, מעיף דברים, צורח ללא הפסקה).
מה לעשות? לתת לו לצרוח עם אבא עד שיירדם (זה יכול לקחת יותר משעה כל פעם)?
האם זה בריא לילד (לא נראה לי)?
אפשר לתת לו משהו מרגיע (פספלורה וכו')?
אני חייבת פתרון , כי מצבי הפיזי נהיה קשה מיום ליום ואני בטוחה שזה גם משפיע על הילד, כי אני נהית חסרת סבלנות.

תודה על העזרה,
אולגה