בוקר טוב,

אני נמצאת קצת במצוקה.
אני מצטערת מראש על אורך ההודעה ...

ביתי בת שנתיים וחצי. ילדה מתוקה, שמחה וחייכנית.
ביתי הינה ילדה של אבא.
יש לנו עוד תינוקת בת 8 חודשים.
המטפלת ששומרת על התינוקת הייתה גם המטפלת של ביתי הבכורה.
אני עובדת במשרה מלאה ומגיעה הבייתה אחה"צ - בסביבות 16.
ביתי חוזרת מהגן ( ע"י בעלי או ע"י אמי או אחותי ) כל יום ב 13. המטפלת מקבלת אותה, רוחצת אותה ומשכיבה אותה לשנת צהריים.
אין ספק שאני משחקת עם ביתי הרבה, אך גם מטילה עליה משמעת וגבולות, מה שהמטפלת בטוח עושה פחות ( מוותרת לה ) וגם בעלי יותר רך ממני.

המצב בבית כרגע הינו שביתי לא מוכנה שאני אעשה איתה דברים ( החל מאמבטיה, להלביש וכאלה בלשחק ואפילו לעשות קוקו :-) ) אם בבית נמצאים או אבא שלה או המטפלת.
כשאני שואלת אותה כמה אמא יש - היא עונה אחת וכמה את שמה של המטפלת - היא עונה הרבה, כל שהיא מבינה שאני אמא שלה, אך אתמול במקרה שאלתי אותה, אחרי סצנה נוספת שהיא לא רוצה את אמא, אם היא לא אוהבת אותי - היא ענתה שלא ושהיא רוצה את המטפלת בתור אמא.
זה מאד מאד כואב לשמוע את זה !!!
אציין שכשהמטפלת או אבא שלה לא נמצאים באיזור, היא מוכנה שאני אלביש אותה ואפילו מראה לי חום ואהבה. לדוגמא - אתמול היינו בתוך הבריכה רק שתינו והיא כשביקשתי חיבוק ונשיקה - היא מייד נתנה לי, למרות שהיא לא נותנת חיבוק ונשיקה מיוזמתה.
אציין בנוסף, שמערכת היחסים שלי עם בעלי מצויינת ואנחנו מתחבקים ונותנים נשיקות הרבה בבית. מאד חשוב לנו החום והאהבה בבית.

קצת על עצמי, אני עובדת במשרה מלאה עם תלות מאד כבדה במשכורת שלי. אנחנו חיים באזור שרוב הנשים והאמהות לא עובדות. כתוצאה מכך, אני קצת מרגישה ממורמרת שאני צריכה ממש לעבוד בשביל הכסף ולא בשביל ההנאה. בנוסף יש בי מרמור על מספר נושאים שלא קשורים למבנה המשפחה כמובן ( אוטו ישן, לדוגמא ). יש מצבים שבהם המרמור והרצון שלי להציב לביתי גבולות מוציא אותי מהדעת ואני צועקת עליה.
אני יודעת בדיעבד שכנראה זו תגובה מוגזמת מידי, אך אני לא יודעת איפה לאזן את הגבולות עם יכולת הנתינה וקבלת האהבה.

אשמח לעצות ולדעת אם המקרה שתארתי הינו חריג או שאולי כבר אין מה לעשות וביתי לא תאהב אותי ...