אני אמא לשניים בן 4 ובת שנה ו- 3.
מרגע הולדת הגדול ועד היום אני איתם בבית וטוב לי. לא תכננתי להכניס את הקטנה לגן עד גיל שנתיים, שזה הגיל שגם הגדול נכנס לגן מתוך אמונה שעד גיל זה הם צריכים טיפול יותר אישי, ואחרי שהסכמנו אני ואישי שזה מתאים למשפחה שלנו ולנו כאנשים וכהורים.
החלטה זו לא פשוטה לנו כזוג צעיר שבעצם חיינו הכלכליים נעצרו ואולי אפילו יותר מכך, אבל מתוך אמונה שלמה החלטנו שלעת עתה אנחנו מוכנים לשאת בתוצאות (מינוס ענקי, לא לצאת לחופשות, אין יותר מדי מותרות וכו' אבל מנגד המשפחה מאד עוזרת לנו).
השנה החלטתי לצאת ללימודי המשך (הסבת אקדמאים) מתוך מטרה שבשנה הבאה כשהקטנה תתחיל גן אני אוכל להתחיל לעבוד. הלימודים הם יום וחצי בשבוע כך שסיכמנו שהאיש ישמור על הקטנה בזמן זה וככה נחסוך גם את הוצאות הטיפול בה.

לפני כמה ימים מכרה של המשפחה הציעה לי הצעה שאני לא ממש יודעת איך "לאכול" אותה. זו חברה שיש לה משפחתון והיא מציעה לי לבוא לעבוד אצלה בתור סייעת ולהביא איתי את הקטנה, ויומיים בשבוע אני יוכל ללכת ללמוד.
על פניו ההצעה די מפתה, גם אני עדיין יוכל להישאר עם הקטנה וגם להרוויח קצת כסף וגם ללמוד. כאילו לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה...
כמובן שבן הזוג מאד התלהב כי הוא מאד רוצה שאני כבר יכניס קצת כסף הביתה, אז הסכמתי ללכת למשפחתון ולראות במה מדובר. אז הייתי שם בשבוע שעבר 3 ימים מהבוקר עד הצהריים ואתמול והיום. אז המשפחתון נחמד מאד, יש שתי קבוצות של 10 ילדים ולכל קבוצה גננת וסייעת ויש את מנהלת המשפחתון שהיא תמיד אקסטרה.
הבעיה מתחילה מזה שאני לא בטוחה שהקטנה שלי מתאימה לתוך זה. בהתחלה שאנחנו מגיעות היא באטרף, מסתובבת משחקת, שרה ורוקדת וממש נהנת, אבל אחרי 3 שעות אני רואה עליה שנמאס לה והיא עומדת ליד הדלת ורוצה ללכת. כמו כן, יש לי איתה בעיה עם אוכל. היא קטנה מאד וכמעט שלא אוכלת, ובשביל שתאכל צריך ממש להישתדל. ביומיים האחרונים שהיינו שם היא לא אכלה כלום עד שעות הצהריים (וגם זה גורם לה לאי שקט בוודאי). בבית אני איתה ומשתדלת ללכת לקראתה ולתת לה מה שאני יודעת שהיא אוהבת (פירות, ירקות, פריכיות וכו'). אבל אם אני שם וצריכה להשגיח על עוד ילדים אני לא יוכל לשים רק אליה לב ולתת לה משהו אחר ממה ששאר הילדים אוכלים.
כשאנחנו מגיעות הביתה אני רואה את השקט עליה. היא נשכבת לה על הספה שלה, נחה ונרגעת מההמולה. זה רק מחזק את האמונה שלי שילד עד גיל שנתיים (לפחות) לא ממש צריך גן (מובנים לי אילוצים של הורים עובדים ושיש כאלה שאין להם ברירה אחרת).

אז איפה בעצם ההתלבטות?
ההתלבטות היא לא לפספס משהו שאולי הוא הזדמנות שלא תחזור שוב. האם הכל עניין של הרגל ואני סתם אמא לחוצה? יכול להיות שהקטנה תבין שאנחנו יום יום שם ואין משהו אחר הכל יראה אחרת? האם באמת גיל שנתיים הוא מעין גיל מעבר שאז יותר קל להם בגן ולהיות חלק מקבוצה או שזו סתם פנטזיה שלי?
כי יש גם יתרונות בעבודה הזו והן שאני יכולה להיות עם הילדה שלי עוד שנה שלמה, שאני גם עובדת וגם לומדת ומכניסה הביתה כסף. אבל אני רואה את כל הקטנטנים האלה שם בוכים ונורא קשה לי עם זה. איך שאני נכנסת הם רצים אליי ושולחים אליי ידיים, הם כבר יודעים מי רגיש וירים אותם...


יש לכן משהו חכם לייעץ לי?