שלום רב,
אני מבקשת להתיעץ בנושא שלאחרונה מטריד אותי יותר ויותר.
אני מתנצלת מראש על האורך.
אני אמא לבן ראשון שעוד חודש יהיה בן שנה. כשהיה בן ארבעה חודשים קיבלתי החלטה לחזור לעבודה ומצאתי גן פרטי חדש עם תינוקייה קרוב לבית שנראה כמקום המושלם עבור בני. השבועיים הראשונים לאחר החזרה לעבודה היו לי מאוד קשים ,שמחתי לחזור לעבודה שאני מאוד נהנית ממנה אך היתה לי הרגשה כבדה ואי נוחות מול המטפל בגן (שדרך אגב לא הכרתי בפגישת ההיכרות עם הגן).התחושה היתה שלבני לא טוב בגן ושאני לא יכולה לסמוך על המטפל בטיפול בילד.
אחרי שהתחבטתי עם עצמי החלטתי להוציא אותו מהגן (דיברתי עם מנהלת הגן וזה לא עזר לתחושת הביטחון שלי ומכאן נבעה ההחלטה). קיבלתי המלצה על גן מחברה שלי וראיתי גן נוסף ובסוף חלטתי להכניס את בני לגן עליו קיבלתי המלצה. הגן אינו חדש או יפה כמו הגן הקודם אך החיבור שלי עם המטפלת היה מיידי ומיד הרגשתי בנוח והייתי מאוד מרוצה מהחלטתי להעבירו לשם.
החודשים הראשונים עברו בנוחות- תקופת היכרות של בני עם הגן, שלי עם הגן ושל המטפלות בגן איתי. בני מגיב בדרך כלל בשמחה למראה המטפלות בבוקר ואינו מראה מצוקה מיוחדת בבקרים לפני או במהלך ההגעה לגן.התחושה הכללית היתה שטוב לו בגן הזה ושהוא מקבל הרבה חום ואהבה.
חשוב לציין לגבי אופיו של בני שהוא תינוק חייכן מאוד, חברותי ומאוד פעיל. הוא מאוד קשור אלי באופן כללי ומהרגע שהוא רואה אותי הוא רוצה לבוא רק אלי ולהיות בסביבתי. אני לא חושבת שזה באופו קיצוני מדי (למשל הוא מסכים ללכת לאנשין מסוימים שהוא מכיר, כשיש לו עניין הוא משחק עם עצמו ועם ילדים אחרים וכו'). בעיקר כשהוא עייף או חולה הוא לא מוכן להיות אצל אף אחד אחר (גם לא אביו) ולפעמים בוכה כשאני נעלמת לו משדה הראיה. בזמן האחרון הוא החל ל"החטיף" לעצמו סטירות- לדעתי ללא קשר לתסכול, אלא לפעמים תוך כדי מחיאת כפיים וכו'. כמו כן בשבועות האחרונים היו כמה מקרים שהחל להכחיל מבכי כאשר נשימתי נעצרת למספר שניות (מאוד מפחיד). הגננת אמרה שהדברים האלו לא קורים בגן ושיש להתייחס לכך בצורה הנכונה, שכן הוא יכול להשתמש בכך למניפולציות. לאחרונה הוא מגיע לגן ובוכה בפרידה ממני.
אני חייבת להוסיף שלאחרונה רצות שמועות על הגן שיש בו התעללות מסוג של צעקות ומכות בידיים. הגננת דיברה על כך עם ההורים בפתיחות והסבירה שמדובר במטפלת שעזבה את הגן בתסכול גדול ורוצה להרע לשמו הטוב.
כל ההתנהלות הזו גורמת לי להרגשה כבדה, למחשבות כמו- אולי קורים דברים שאני לא מודעת איהם בגן? אולי לא טוב לבני ואני לא שמה לב? התחושות האלו מלוות בתחושת אשמה שאני סוחבת איתי מהרגע שהקטנצ'יק נכנס לגן (איזו אמא אני שמכניסה תינוק כזה צעיר לגן? אולי גרמתי לו נזק פסיכולוגי וכו'). מתוך כל זה אני מוצאת את עצמי בוחנת את הגן וההתנהלות בו תחת זכוכית מגדלת והתחושות להשאיר אותו שם בבוקר לא לגמרי "נקיות". אני דואגת שההתנהגות של בני מעידה על משהו לא כשורה. אולי ההרגשה הזו היא האינטואיציה האימהית, שאנו כל כך סומכות עליו בתור אמהות, אשר מנסה לומר לי משהו ואשר אסור לטאטא אותו מתחת לשטיח? מצד שני אני לא רוצה להחליט החלטות שיפגעו בבני ולהוציא אותו מהגן באימפולסיביות כי אני מבינה שיש פה גם גורמים משפיעים כמו ההתמודדות שלי עם עצמי בתור אמא.
אודה להתייחסותכם ולעצתכם בנושא.(אני מודעת לכך שאין לכך תשובה או פתרון חד משמעי אבל אשמח לשמוע את דעתכם).