ילדים זה שמחה???

אז קראתי בתחילת החודש מחקר שאומר שיש פעם גדול בין האושר שמסבים ילדים להוריהם לבין מידת ההנאה המצטברת מלהיות עם הילדים והמטלות הכרוכות בזה (טקס השינה/ משחק/ אכילה משותפת וכדומה).
זה גרם לי לחשוב על עצמי. כל חברה שמתלבטת אם להיכנס כבר להריון – אני ממליצה לחכות. אני חושבת שהבאתי את שלי מוקדם מידי (ראשון בגיל 25 ושני – 28).
אני ממש מצטערת על כך לפעמים.
זה נורמלי?
והעניין הוא שאני זאת שלחצתי על בעלי להביא אותם.
יש לי בעל אוהב ותומך. ילדים יפים ומקסימים. בית גדול ומרווח. קריירה טובה מאוד. מצב כלכלי סביר.
האם אני מאושרת?
לא כל כך.
למה?
כי לא "בא לי" על הילדים.
אני חושבת על שבוע בלעדיהם ורק המחשבה הזאת גורמת לי אושר.
במחשבות אני נוראית – אבל כמובן שלא עזבתי את הקטן אף פעם ליותר מ-4 שעות (הוא עדיין יונק בעיקר) ואת הגדול רק ל-2 לילות לפני הלידה של הקטן.
נמאס לי משגרות האחה"צ והשינה.
ואם הגדול עוד כיף לרוב – אבל הקטן נוטה להיות סיוטי – עוד רגשות אשם על שאני אוהבת אותו פחות.
ויום אחד של חופש לא יוציא אותי מזה. לא ליותר מהשבוע הקרוב שאחריו.
אין מה לעשות – אני אוהבת אותם וצריך להמשיך ככה.
לראות את הצד הטוב – וכמה יש לי "מזל".
אבל במסתרי הלב, ואף פעם לא אספר זאת שלא בעילום שם: אני מתחרטת שילדתי אותם.

מילה משלי - התחושות האלו, במינונים כאלו ואחרים, בעיתוי זה או אחר, ועם ביטוי ממשי במציאות או רק ברחשי הלב, הן חלק מהחוויה הגדולה של אמהות.
יום נעים,
אורית