המילה הזו, פוסטפארטום.
קצת אנטיספטית כזו, מילה של בית מרקחת. של "מומחים", לא של החיים.
פוסט - אחרי, משהו שהקיום שלו הוא מהיותו לא משהו אח, ראשוני, חשוב יותר, אולי, זה שהתחיל את הכל.
והכי הכי - פארטום, פרידה. איך אפשר לחשוב על לידה כעל פרידה? הרי זו התחלת הדרך של קשר מדהים, טעון כל כך, מלא כל כך בציפיות ובעתיד, אז לקרוא לזה פרידה? קצת משאיר תחושה של סיום, סוף. אבל כן, פרידה. כי זו ההתחלה של פרידה, מהבנים והבנות שלנו, שהולכים וגדלים ומתפתחים להם להיות משהו שלא תמיד ברור לנו. אמרה לי אמא אחת פעם, שהיא מרגישה שהיא לא באמת מכירה את הבן שלה באמת, והוא היה רק בכיתה ב'. והאמירה שלה הכתה אותי בהבנה שהיא באמת צודקת, כי כמה אפשר באמת להכיר אדם אחר שאינו אני. אפילו לא אדם שנשאנו ברחם תשעה חודשים, או כזה שהיה תלוי על השד שלנו, שראינו אותו כל חייו בגדילתו. אז כן, יש טעם של פרידה כבק בתחילת הקשר הזה, בו הילדים שלנו, אלו שנבלה זמן כה רב שניסיון להבין, לתקשר איתם, להתחבר אליהם, בעצם גם הולכים מאתנו אל העולם של מחר, זה שלא תהיה לנו בו דריסת רגל.
כן, בפוסטפארטום יש גם ריח של געגוע וכמיהה.
זה הזמן לגשת להריח את התינוקות שלכם, גם אם יש להם כבר ריח של זיעת מתבגרים...
אורית