טוב, יש הרבה כייף באמהות, אבל אתגר אינטלקטואלי יש במנות מוקצבות בלבד. שרה רודיק כתבה על אמהוּת כמניעה חשיבה על שלום, ואחרי עשור בערך הבינה עד כמה זו היתה משאלת לב ותו לא. נכון, נעשינו רגישות לגילויי אלימות מאז הפכנו לאמהוֹת, אבל עדיין אמהוֹת רבות מדברות לוחמנוּת, לאומנות, ועוד דיבורים כלל לא רוחשי שלום מתוך המקום האימהי דווקא. וגם להן יש הצדקה.
הניסיון של רודיק להיות פילוסופית אמא, אמא חושבת, מעורר הערכה אבל גם קצת רחמים, אני חייבת לומר. יש מעט מידי נקודות עצירה למחשבה בתוך הכאוס הזה, במיוחד באמהות לגיל הרך, שהיא פעמים רבות פשוט טירונות, תמהיל של מיעוט שעות שינה, תזונה לא משו, הרבה תביעות בו זמנית, ולוח זמנים בלתי אפשרי. אז לחשוב זה לפעמים מותרות. כמו אמבטיה בטירונות.
אבל מה אני באה בטענות אל אחרות? הרי גם בשבילי חלק חשוב מההתמודדות עם היום שאחרי הלידה היה לנסות להחזיר לעצמי את הפונקציה החושבת, לנסות לעשות עיבוד, רגשי, אבל גם אינטלקטואלי, של הגל הזה שעבר עלי. זה בוודאי לא מתאים לכולם. יש בוודאי רבות שמרגישות שזה הזמן להניח לכלים הישנים של ניתוח שכלתני ופשוט להתחבר לתחושות הבטן. הן צודקות, אין לי ספק. אבל כמי שהבטן שלה לא מדברת מי יודע מה ברצף, קיוויתי לכמה משפטים רצופים מהראש שלי פה ושם.
וכמו רודיק, קצת התאכזבתי. מעצמי. קודם כל, כמה פונקציות ניהוליות התערערו במידה מפתיעה, הזיכרון למשל. ועוד, הרבה הבנות שהתגבשו כבר אחרי פרוץ הילדים בכל זאת נזנחו לעיתים תכופות מידי, אם בגלל מהירות התגובה הנדרשת, ואם בגלל שהאמהוּת משתנה כל הזמן ובמהירות שתמיד משאירה את הראציו מאחור, מתנשף ומופתע.
תשובה אין לי היום יותר מכפי שהיתה לי פעם. ברור לי שבשלבים מאוחרים יותר יש מקום ליותר אינטלקט במציאות האימהית, וברור גם שבאמהוּת אובדן הוא גם מציאה של יכולת חדשה, אחרת, חשובה ומרגשת, אינטואיטיבית יותר. ובכל זאת, לכל האמהוֹת שחשוב להן להיות יצורים חושבים - השינוי חריף, לעיתים כואב, לעיתים מהמם חושים.
ומי שמסתקרנית לקרוא את שרה רודיק, לדעתי היא לא תוּרגמה לעברית, אבל היא כותבת מאז שנות השמונים על הצירוף בין הפילוסופית שבה והאמא שהפכה, maternal thinking, שווה חיפוש בספריה או ברשת.
אורית