לכל אחת ואחד היו פעם אמא - לחלקנו יש גם חשבונות עם האם הזו. אבל גם אם היתה לנו אמא שהיא מקור השראה ונכס, אנחנו רוצות להיות האמא שאנחנו. משקיעות בזה מחשבה ותכנון - כשיהיה לי ילד אני תמיד... אף פעם לא... הקשר בינינו יהיה... ואפשר יהיה תמיד לעשות...
חלק גדול מהערך העצמי שלנו מושקע במילוי התפקיד האימהי, במידת ההצלחה שאנחנו מעריכים את עצמו על ביצועו. בהתאמה, יש לנו גם פנטזיות על האופן בו נתנהל. הרבה פעמים אנחנו יודעות מה לא נרצה, אבל איך מוצאים את מה שכן? בפועל, נדמה שאנחנו בעיקר מגיבות למצבים, נגררות להתנהגויות, פועלות מחוסר ברירה ולא מעלות בדעתנו אפשרויות נוספות על מה שנשלף לנו מהשרוול באותו רגע. איך אפשר באמת להמציא אמהות יש מאין?
לפעמים אני מתבוננת באיך אני עושה אמהות, ואני רואה את אימי. יותר מכפי ששיערתי, אני חוזרת בהתנהגויות היומיומיות על הדפוסים שאני מכירה מבפנים, גם אם זה למורת רוחי, ובניגוד לכמה מההבטחות שנתתי לעצמי. הדפוסים האלו כאילו טבועים שאיזה זיכרון גופני וקשה לעצור ולסמן לעצמי דרך אחרת. אולי גם לא צריך. אולי אפשר לא להמציא יש מאין, אלא ליצור מהחומרים שיש משהו שיהיה גירסא אישית.
אורית