תחילה אורית אני חייבת להודות לך על ההתמדה, אני כבר כמה ימים מחפשת כתובת, יודעת שאת פה. לא חשוב שפשוט לא הספקתי... אבל הידיה שהערוץ הזה קיים, תודה!

אולי אני אפתח בלינק שחיפשתי שכתבתי בפורום לידה אחרי לידתה של ביתי השלישית:
www.leida.co.il/message.asp?qt=49167
זה עזר לי באמת להבין שהמחשבות שמתקיפות אותי עכשיו היו גם לאחר הלידה, בדיוק אותן מחשבות. ובכך אני ממפה את הנסיבות...
לפני כחודש התחילו לצוף לי מחשבות על המוות. שלי של ילדי של הוריי... במובן של מה יקרה, איך זה שהקיום שלי ייפסק? יש לי תחושות מוזרות כאילו אני יוצאת עם מחשבותיי מתוך גופי. אני שוחה בבריכה לפעמים בלילה, עוצמת את עיניי נזכרת במחשבות האלה ונבהלת, מפחדת. מפחדת להשתגע, לאבד שפיות.
שומעת את השיר של כנסיית השכל בגלגל"צ |(של החייל שמתנצל בפני הוריו שאם הם עומדים מעליו, על כך שהפר את הבטחתו שלא יקרה לו כלום. "שום דבר לא יקרה לי, שום דבר... לא אישה לא כדור מחבלים שום דבר...")
איך יכול להיות שאני אחדול מלהתקיים? ולמה זה פתאום כל הזמן מטריד אותי?
אני דואגת גם ברמה של איכות הסביבה אני מקפידה לקנות פתאום אורגני, לכבות את הרכב כשמחכים ולמחזר... טיפה בים, אבל זה גם מטריד אותי ומפחיד אותי לחשוב איזה עולם אני משאירה אחריי לילדיי.
הרבה שינויים עברנו בחצי שנה הזו, מיק מיק נולדה, אחרי חמישה וחצי חודשים עברנו לבית גדול מול כפר ערבי, אחרי שבועיים חזרתי לעבודה, חצי משרה ובפעם הראשונה מסרתי תינוקת למטפלת אמנם מקסימה, אבל הגדולים היו איתי עד גיל חצי שנה. ושוב אנחנו בפתחה של עסקה למכור את הבית... זו התוכנית ובה אני עדיין מעוניינת, לא אוהבת את הבית ואת המיקום...

לפני חודשיים התקנתי התקן תוך רחמי, ללא הורמונים, יתכן שזה משבש אותי?
אני סובלת מאוד מהגב, לפני שבוע סבלתי מעצירות ויצאו לי טחורים כואבים, בפעם הראשונה... אני מחוסרת אנרגיה.
אוי כמה אני מקטרת אני מעייפת את עצמי, מהיכן הכבדות הזו? למה אני לא מצליחה לשלוט בחיים שלי כמו קודם?
בן הזוג יודע הכל ונתן לי היום טלפון של המרכז ליעוץ לנשים, חמוד הוא רוצה לעזור... אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל לטפל בעצמי.
היום הגדולה שלי הסתכלה עליי ושאלה למה אני עצובה? שברה את ליבי, כמה אינטיליגנציה רגשית יש בה. בני בן ה-4 מתוק,אבל אני לא מרגישה שאני מגיעה אליו, והתינוקת עכשיו מבקשת אותי פיסית טוטאלית ורק אותי כל אימת שהיא רואה אותי.
אורית איך אני מתרוממת? לא רוצה להיות עצובה, לא רוצה לפחד מהמוות ולעסוק בפילוסופיה קיומית תוך כדי שאני מפזרת את הילדים למסגרות בבוקר עם דמעות בעיניים.
אולי תוכלי להמליץ לי על עזרה מקצועים באיזור ירושלים והפרברים? ובכלל אני מפחדת מלהתחיל ולחטט בנפש, לחשוב על משאים מהילדות...

מצטערת על העומס, מקווה שלא בילבלתי... ושוב תודה על הפלטפורמה.

לילה טוב