לא יודעת איך אתן בימים טרופי אימה אלו, אבל אני מצפה לראות איך המקרים הקשים והעצובים האלו (רוז, אלון, מיכאל, זכרם לברכה) יהיו עילה להמשך התובענות מאמהות, והמשך הזנחתן לבד במערכה לאחר מכן.
איני מכירה אף אחד מהנפשות הפועלות, אין לי כלים להעריך האם היתה כאן פסיכוזה שלאחר לידה, או מצב נפשי קשה אחר שמסביר את התהומות האלו. אני גם לא רוצה להיכנס לאבחנות דרך התקשורת, באמת שאין בזה טעם. אבל אולי אולי אפשר יהיה להעלות טענה לא פופלרית בישראל, שאולי יש תביעה מופרזת לאמהות ומשפחתיות במדינה שלנו, שבפועל אין לה כיסוי?
נשים ישראליות נדחפות לאמהות, אמהות נתפסת כאן כחשובה מאין כמוה עבור נשים, ההגשמה האולטימטיבית של הנשיות, אם תרצו. זו הסיבה שיש יותר נשים שבוחרות להביא ילד גם בלי בנזוג לצידן. זו הסיבה לשיעור הגבוה יחסית של ילדים למשפחה (בהשוואה לעולם המערבי, אנחנו יחד עם אירלנד הקתולית, אפשר להתרשם מהנתונים אם תרצו אצל סילביה פוגל ביז'אווי, בתוך הספר "מין, מגדר, פוליטיקה"). שיעור טיפולי הפוריות, לנשואות או לא נשואות, במימון המדינה, גבוה ביותר. יש נכונות לאפשר פתרונות אלטרנטיביים כמו אימוץ בארץ או בחו"ל, פונדקאות, תרומות זרע או ביציות. הכל, רק שתביאו ילדים (יהודים). אבל מה קורה רגע לאחר מכן? מה קורה לאמהות?
אחרי כל האידיאליזציה של האמהוUת אמהוOת רבות נשארות לבד, בלי מערכות תמיכה מספיקות, עם הרבה בלבול ותביעות לא ריאליות. המעונות והגנים פועלים בתקינה נמוכה מאין כמוה, והיחס בין מספר הילדים ואנשי הצוות מביש. ההורים אמורים לעבוד שעות ארוכות כמו שקורה במעט מאד מדינות בעולם המערבי, והסבים (אם יש) מוזעקים לסיוע. אז מה נשאר לנו? הרבה ילדים, מעט שעות הורים, מערכות חינוך לגיל הרך לא מספיק טובות (נעזוב רגע את בתי הספר). מפריטים את שירותי הרווחה והקהילה, ולאחויות טיפת חלב אין כמעט זמן והזדמנות להיות רק אוזן קשבת ומייעצת לאמהות. אין מספיק דיבור בשיח הציבורי על הקושי לגדל ילדים, על הדילמות הקשות, ההתלבטויות, הבלבול ואי הודאות. מראים לנו עד כמה "אמהות" היא עניין טבעי וורוד. וברוב המקרים היא לא כזו.
שוב, אין לי מושג האם במקרים האחרונים האמהות אכן היו נטולות מערכות תמיכה וסבלו מהתחלואים שציינתי - נדמה לי שכן, אבל המידע שיש לי טוב כמו שלכן, וכולנו מנחשים. גם בלי ללכת כל כך רחוק עד אלימות רצחנית, אמהות בישראל נמצאות בתת-משאבים. בגרעון רגשי ומעשי. מדינת ישראל רוצה ילדים, היא רק לא ממש רוצה לדאוג להם, או להורים שלהם. וזה לא רק עניין פסיכולוגי, אלא גם פוליטי-כלכלי-חברתי.
אולי נלמד מזה משהו עבור הילדים של כולנו, והילדים שעוד יבואו.
סליחה מכל מי שעשוי להיפגע מהטענות הקשות שלי, ובליחה בעיקר מרוז, אלון ומיכאל שבשמם אני מתיימרת להעלות טענות אלו - אני באמת דואגת, לאמהות ולילדים, ומקווה שאפשר לעשות את הדברים אחרת.
אורית