הקטע הבא הוא מתוך עבודת הדוקטורט המתהווה של שירית גורמן, קולגה יקרה. נדמה לי שחשוב מאד לקרוא ולקרוא שוב את התיאוריה שהיא מביאה כאן, לטובת פוסט קל ונעים יותר:

יונה רפאל-לב, פסיכואנליטית בת זמננו, המתייחסת ב"מורשתה" האנליטית לגישה ההתייחסותית, מייחסת מקום רב לאמביוולנציה בחווית האימהות. בספריה, מנסה רפאל-לב לתעד, לנתח ולהמשיג את עולמה הפנימית של האם העתידית, החל מהתייחסותה לפנטזיה על ההריון, דרך חווית ההריון ועד הלידה. רפאל-לב מבססת את התיאוריות שלה על עבודה טיפולית מתמשכת עם נשים, בעיקר בתחום קשיי פוריות ונשים הרות. כמו כן היא נשענת על תצפיות וראיונות שערכה בנושאי הריון ולידה בסיוריה במקומות שונים בעולם. "משל השילייה" ( ( paradigm of placental exchange שמציעה רפאל-לב, הנו מודל של התמורות הרגשיות של האם בהריון שלה. מודל זה מדמה את המתרחש במערכת השלייתית הדו-כיוונית שבה מתקיימים יחסי תן-קח פיזיים בין האם והתינוק (1991, 1996) . לדברי רפאל-לב, איכות דימויה העצמי של האישה ההרה ורגשותיה כלפי התינוק שטרם נולד יכולים להשפיע על התנסותה הרגשית בהריון, על ההתמודדות שלה אחרי הלידה ועל התנהגותה כאם. רפאל-לב מדגישה כי כשם שבהריון מתקיימים יחסי דו-קיום של צרכיהם הפיזיים של התינוק והאם, כך חשוב שיתאפשר מקום לקיומם של רגשות מעורבים בתודעתה של האישה ההרה. אם המסוגלת לשאת את יחסה החצוי להריון, תוכל גם להרשות לעצמה לחשוב על התינוק כעל בעל רגשות מעורבים: לעתים היא תראה בו יצור הגדל לתומו בתוכה, אינו מודע לקיומה; ופעמים אחרות – מישהו שמציק לה בכוונה תחילה או מעייף וסוחט את כוחותיה. אישה כזו תוכל להמשיך לאחר הלידה לראות את עצמה כאם טובה-למדי לתינוק טוב-למדי. לעומת זאת, אישה הרואה את עצמה ואת תינוקה כחיוביים בלבד ומציירת לעצמה את יחסי החליפין של ההריון בצבעים אידיאליים, תתקשה בוויתור על הסימביוזה לאחר הלידה ולא תאפשר עצמאות ונפרדות לתינוק. גם אם המרגישה שהעובר בתוכה רודף אותה – שהיא טרף ליצור מסוכן הניזון בחמדנות ממשאביה או מזהם אותה בחומרי הפסולת שלו – תרגיש אנוסה להתרחק רגשית מהתינוק ולהגן על עצמה מניצול בהריון ולאחריו.
בהמשך לכך, מחלקת רפאל-לב את הנשים-אימהות לשלושה טיפוסים: האם ה"מאפשרת" היא הנוטה לאידיאליזציה של חוויית ההריון וההורות ומרגישה מחויבות להסתגל אל התינוק ואל צרכיו באופן טוטאלי. לעומתה, האם ה"מרגילה", רואה במיתוס האימהות מיתוס מוגזם ומצפה מהתינוק להסתגל אל המציאות כפי שהיא נקבעת על ידה. גישת האמצע, גישת ה"משא ומתן", מייצגת דרך ביניים של אימהות שמרגישות שצרכיו של התינוק ראויים להתחשבות מלאה, אבל בה במידה גם צרכי שאר בני המשפחה, בכללם האם. בדומה לפארקר, מעורבים גורמים לא מודעים בהתייחסות לאמביוולנטיות, בינהם השלכת פנטזיות פנימיות על התינוק הקשורות בהערכתה העצמית של האישה כאם המושתתים על יחסיה עם הדמויות המטפלות בעברה, וקונפליקטים הקשורים בנפרדות והתקשרות.
רפאל-לב מתייחסת אל ה"מאפשרת" כאל מי שמפחדת לשנוא ובאידיאליזציה שלה מבטאת בלא-יודעין פחד מרגשותיה המעורבים. אם זו מזדהה עם התינוק ומשליכה עליו את העצמי האידיאלי שלה. למעשה היא מספקת באופן חלופי את צרכיה שלה כשהיא מטפלת בו במסירות מושלמת, אולם התנהגות זו גובה ממנה מחיר יקר: הכחשת כל חוסר שלמות באם ובתינוק; דחיית כל רגש של קנאה, יריבות, רוגז, דיכאון ותוקפנות; כניעה אלטרואיסטית והשעיית הצרכים האישיים והאינטרסים הבוגרים שאינם קשורים באימהות; טיפוח האשליה שניתן למנוע פירוד; ופיצוי מאני לשם הכחשת אשמה ולמניעת תסכול. עבור ה"מרגילה" מייצג התינוק את העצמי המנוכר והיא נמנעת מלהזדהות עמו. עבורה מהווה התינוק איום בתחרות על מקורות האנרגיה המצומצמים שלה ממילא: התינוק, כמי שהיה בתוכה, מאיים לחשוף את הרוע החבוי שלה; הוא עלול לפגוע בכבודה ולמתוח עליה ביקורת; החשיפה לצרכים הגולמיים ולרגשות הראשוניים של הילוד התלותי מעלות בה חוויות מן הינקות שמעוררים מחדש נקודות תורפה מוקדמות; האם חוששת גם מפעולות התגמול שלה כנגד "התקפותיו" של התינוק והסכנה שתזיק לו מתוך אבוד שליטה. בהקשר לסוג אמהות אלו, טבעה רפאל-לב את המושג "רדיפה אימהית ראשונית" (primary maternal persecution) כמתאר את החוויה האימהית שלהן (בשונה ממושג ה"התעסקות אימהית ראשונית" המאפיין את האם המאפשרת ). אצל האם ה"מרגילה", קיים מצב נפשי שאינו בריא הקשור בעיסוק בתחושתה הרודפנית ובחוויתה את עצמה כקטנה, חלשה וחסרת אונים מול תינוק עוצמתי ומאיים (1991). גישת ה"משא ומתן", המבוססת על ההכרה ברגשות המעורבים, מאפשרת לאם לקבל את ההיבטים הטובים והרעים של התינוק ושל עצמה גם יחד. הסובלנות הזו קשורה לדו-קיום של תחושות שונות של העצמי – גופני, חברתי ואינטרה-פסיכי ולהרגשת נוחות עם ההזדהויות הגברית והנשית כאחת, שהיא חווה אותן בעת ובעונה אחת. היכולת הזו להקיף את מלוא העושר של האישיות מאפשרת לאמהות הללו, לדעת רפאל-לב, לחוות את הצרכים התינוקיים בלא איום או כמיהה חשאית ולהתמכר להם בלא לוותר על בגרותן


תודה לשירית ולכל מי שצלחה את הקטע,
אורית