שלום אורחת, שמחה שמצאנו חיבור במקורות ההשראה (-:
תהיתי לגבי התיאור שלך את הדיכאון שעברת - חלק מהמהות של דכאון הוא פגיעה משמעותית בפתקוד (האטה, קושי לתפקד, אפילו לפעמים פגיעה בכל מיני פונקציות של חשיבה). מה עזר לך להמשיך לתפקד אז? עד כמה היה חוסר שינה מעורב בעניין?
בעיני, החזרה לעבודה היא משבר רציני (גם עבורי), ואם היו לי טיפים חביבים אני מניחה שכבר הייתי רושמת עליהם פטנט ופורש/ת בנחת לאחוזתי רחבת הידים (-; רק שאין ממש.
אני מסיקה שלא ממש היית בטיפול, רק יצא לדך לדבר באופן חד פעמי עם אשת מקצוע?
עד כמה העבודה שלך חביבה עליך? עד כמה זו גם הקריירה שלך? עד כמה היא תובענית מבחינת שעות העבודה (שוב, אני חושבתב עיקר על שעות השינה הואפשרות להשלימן). לדעתי, עבודה לא אהובה מקשה עוד יותר, וכאן אפשר אולי לשאול ולשקול האם יש אפשרויות לשינוי, לשיפור תנאים, או לשינוי כוון ממש.
אם אין, ולעיתים חלק מהדיכאון הוא תחושת אין המוצא, הייתי מנסה לרפד אתה שיבה לעבודה בעזרה בחלקים שבהם ממש לא אכפת לך שאחרים יישאו בנטל. בין אם עזרה מבנהזוג, החברות, המשפחה, או כל מי שמוכן, ובין אם עזרה בתשלום. נסי להוריד מעצמך כל מה שתוכלי, אך לא את הקשר עם הילדים. אולי נכון יותר למצוא לעצמך זמן בנפרד עם כל ילד, כדי שתוכלי להרגיש שיש לך את הנגיעה האישית איתם, ששעות העבודה פתאם שותות לבי שוב.
עוד דברים שיכולים לעזור אולי בכלל למצבי רוח זה פעילות גופנית (ואני האחרונה שיכולה להטיף בתחום, אבל העזרה מוכחת). נסי לדאוג לעצמך למשהו קבוע מחוץ לבית שיכריח אותך לנשום אוויר, טיול ברגל בפארק או שחיה בבריכה. אנחנו יצורים גופניים, והאנדורפינים שהדוף משחרר בפעילות גופנית הם כמו טיפול תרופתי.
דאגי שיהיה לך אוכל טוב איתך בעבודה, גם פירות וירקות עושים מצב רוח טוב יותר, ולא בהכרח בגלל הדאגה לגזרה. פשוט משהו חי וטרי. אני אוהבת פירות יבשים, אוכלת אותם בלי חשבון כמעט. משהו שתרגישי שממלא את המצברים במלוא מובן המילה.
במקרה שאת מרגישה שהאופקים הולכים וסוגרים עליך, שהדכאון הועייפות הופכים בלתי נסבלים, גשי להתייעץ עם פסיכיאטרית ונסי טיפול תרופתי. היתרון הוא שזה טיפול ממוקד, ויעיל מאד. החסרון הוא שגם זה דורש זמן של התאמה וניסוי וטעיה עד מציאת התרופה הנכונה במינון הנכון. אבל זו אפשרות סבירה וראוי שתהיה ברפרטואר שלנו.
כמובן שטיפול בשיחות יכול להיות מצוין, אני מגיעה לזה בסוף כי אני יודעת שלפעמים זה לא ממש יעיל - זמן, כסף, כוחות נפש, ועוד כל מיני שיקולים. אם בכל זאת מתאים לך, אשמח לעזור לך למצוא מטפלת מתאימה, אפשר כאן או למייל. עבורי האפשרות להיות מוכלת ומובנת בזמנים שאחרי הלידות היתה קרש הצלה חשוב.
הנחמה היחידה שיש לי להציע היא שסביר להניח שכמו שבפעם שעברה הדיכאון התפוגג לו איכשהו, זה מן הסתם יקרה גם כעת. רק שבינתיים קשה מאד, לפעמים, להיזכר בזה. אני מקווה ומאימנה שיש לך קבוצת תמיכה נשית וירטואלית וממשית מהאתר או מחוצה לו. זו תרופה מצוינת, פשוט להיפגש עם עוד אמהות, גם אחרי שעותה עבודה, להעמיס את הילדים ולצאת.
שבת שלום,
אורית

קבוצת תמיכה של אימהות במצבך,כאלה שחזרו לעבוד למורת רוחן או קבוצה שיש בה כל מני כדי שתראי ותרגישי עד כמה התחושות אינן בהכרח פועל יוצא של החזרה לעבודה כמו של תהליך ההסתגלות לפורמט המשפחתי המתחדש. תהליך שלוקח זמן ומשתנה בהתאם למבנה האישיות שלנו.
דווקא בהקשר הזה נדמה לי ששיחות יהיו יעילות משום שיש כאן מקום עיקרי לקוגניציה,להפנמת הרשות לחוות קושי ולרשות להתבונן בו.יחד עם אדם חיצוני קל יותר לתפוס זוית רחבה יותר של מה שקורה ולתוכה לשבץ את הפרטים הספציפיים וגם לאות דרכי מעקף או פרספקטיבת זמן. לפעמים תרופות הן בדיוק מה שנצפה גם מהמקום הזה.

אני מקווה שזה בסדר שאני ממשיכה את הדיון. למרות האטיות שלי (לא ממש מספיקה גם להגיע למחשב) מה שכתבתן מסתובב לי בראש. זה גורם לי לחשוב, וזה כבר טוב, אני חושבת.
הכל רעיונות טובים, ובטח יכולים לעזור. אבל המחשבה על כך שזו כבר פעם שניה שהדיכאון יוצא בזמן החזרה לעבודה הניעה אותי לחפש את הסיבה בפנים. אני חושבת שיש בי משהו אינהרנטי: אני די פרפקציוניסטית. זה ניטע בי מהבית (אמא שלי), ואני חושבת שזה חובט בפרצופי בדיוק בנקודות בהן התפקוד שלי פשוט לא יכול להיות במיטבו - כמו בפוסט-פוסטפרטום. התקופה הזו, שבה את לא יכולה לעבוד כמו שצריך, וגם לא ממש אמא מושלמת, שלא לדבר על הבית המוזנח, קשה לי מאוד עם זה. קשה לי להשלים עם המציאות ועם ההפרש בינה לבין החלומות והשאיפות שלי. אני חושבת שזה המקור לדיכאון, אולי גם בנקודות אחרות בחיים.
אני יודעת שפורום אינטרנטי אינו המקום לטיפול בבעיות כאלה, אבל אשמח לשמוע את דעתכן ואולי גם זוויות ראיה שלא חשבתי עליהן. וגם - אורית, אולי תוכלי להמליץ על סוג טיפול במשהו כזה? ביום מן הימים אני אטפל בזה, תיכף אני אמצא את הזמן, בין הכלים להצעת מחקר להנקה...

שלום לאורחת,
כמי שמתקשה גם היא לעמוד בקצב יש בי אהדה רבה לחזרתך לאחר זמן (-: תודה שאת מאפשרת גם לנו לנשום! זמן האינטרנט לעיתים מהיר מידי לקצב החיים.
אמרת שאימך היתה מודל לפרפקציוניזם ותובענות. האם זה המודל שאת רוצה להיות? האם היית רוצה לתת להם מודל של מי שיודעת גם לסלוח, להניח? האם היית רוצה להכניס אותם אל הסחרחרה הזו והמירוץ הזה שדינו להיות לא מסופק? אני משוכנעת שלא. אני משוכנעת שתרצי לראותם אותםש מחים ושלווים יותר, ובדרך, לראות גם את עצמך כך (-:
לא שיש לי מתכון קסמים לזה, ממש לא. אבל אני יודעת שלפעמים הלחץ הוא פנימי. למשל, גיליתי שהתחייבתי הלגיע בכל יום לעבודה ברבע לשמונה, מה שהצריך אותי להגיע מוקדם לגן של הפעוט, ולהילחץ מאד בבוקר. זה הפך את הבקרים של כולם לעצבניים, כעסתי על כולם כל בוקר מחדש. ואז שאלתי את עצמי האם זה באמת חיוני? האם אין אפשרות להתחיל קצת אחר כך? (לא הרבה כי היום שלי מסתיים בצהרים...). הסתבר לי שכן. פתאם נהניתי שבדרך לגן הוא מגלה פרח או חתול. פתאם הבוקר לא היה רווי בצעקות. תענוג. וזה בדרך כלל הסתכם בחמש עד שבע דקות יותר (((-:
לא יודעת האם יש לך אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי, אני ממליצה בחום שתנסי למצוא לזה זמן ותקציב, לאור המעט ששיתפת כאן. מניסיוני, זה בדיוק מה שיכול להנמיך טיפה את הלחצים, ולהחזיר מעט חיוך. אני בטוחה שתקבלי הרבה תמיכה מהחברות בפורום לידה, בנוסף, אם תפני אליהן. נקודת המבט שלי היא מוגבלת לי עצמי, ויש ערך למילים שיגיעו מנשים רבות וטובות.
מאחלת שלך שבת שלום ואושר,
אורית