אני חושבת שהשם אינו תואם לא מנועי חיפוש ולא את המהות הרכה והחשובה של המקום הזה. תנסי לשנות את שמו. נניח-אימהות ראשונית,או תחילת האימהות,או התחלה או משהו שסביר יותר יחפשו. פוסטפארטום זה מינוח מקצועי מדי...

(-: גם על התמיכה, וגם על הניסיון לחשוב ביחד ולעזור...
הרעיון לשנות שם באמת נכון, אחשוב עליו עם רותי.
כתבתי את ההודעה למעלה מתוך מחשבה שלי, והתחברות של דברים שאני נפגשת בהם. אם עולה מהדברים נימה פסימית משהו, אני מניחה שזה קצת מטעה (-: אני שלמה מאד עם המשאלות, וגם עם הקושי לממש אותן במציאות! נדמה לי שלא צריך להיבהל מזה שלא כל מה שנחלום עליו אכן יתממש. זו אכזבה, אבל בתחום הסביר בהחלט... נדמה לי שחשבתי כי רוח הפורום-אם תשרה גם כאן, והרי זה למעשה יצור שונה בתכלית, נכון? פורומי מומחים מראש מבנים איזו התייחסות אחרת, פחות מעגלית ויותר היררכית. ויש גם את הקושי, שלפעמים רוצים להתעלם ממנו, להעביר בכתיבה באינטרנט מה שניתן במגע, מבט, מחווה גופנית קלה.
שוב תודה גילי,
אורית

אורית, אני קוראת את השורות הכתובות שלך והן כל-כך אמיתיות, מעט מתוסכלות, מבקשות לדעת איך לגעת ב(א)נשים אחרי לידה ממקום כל-כך נקי המבקש פשוט לתת עזרה ואוזן קשבת.
אני קוראת את השורות הללו ומזדהה. אני עצמי דולה פוסט פרטום, והעולם הזה שלנו הוא כל-כך חדש ועוד יותר מזה חשוב מעין כמותו. האפשרות שאת מציעה פה לנשות הפורום לשפוך את ליבן, להתייעץ, לצחוק ולבכות איתך אחרי לידה היא אדירה.
אני מרגישה שעוד אין מספיק מודעות לחשיבות שעומדת מאחורי ההתמודדות עם הפוסט פרטום וצריך לתת לזמן לעשות את שלו. יש נשים שלא מרשות לעצמן להגיד ולכתוב את המקומות הכואבים של אחרי לידה בעוד החברה מצפה מהן לאושר ושמחה עד אין קץ. אותן נשים לא מרשות לעצמן לומר את המילים ואפילו לא לכתוב אותן. הפחד משתק, התסכול מאיים. אבל הפתח שנוצר פה הוא הכרחי וחשוב. אנו כאמהות וכנשות מקצוע חייבות להיות שם בשביל נשים אלו שאולי לא היום אבל אולי מחר, אולי בלידה הבאה, אולי בעצה טובה לחברה יסכימו בסופו של דבר להעלות את המילים על הכתב ולשתף אותך ואת ציבור הפורום בחוויות הרגשיות והמוחשיות שהן עוברות.
אולי הסבר נוסף על טיב העזרה, התמיכה והשיתוף בתקופת הפוסט פרטום יעזור לעודד את הנשים להכנס לפורום ולכתוב. אולי עצות מעשיות וטיפים יומיומים יעזרו בשלב ראשון להתקרב אל ציבור הקוראות ולהפחית את הפחד. אשמח לעזור לך בכך מתוך אמונה שאת עושה דברים מבורכים. לא אחת קראתי דברים שאת כותבת ומייעצת ולומדת בעצמי.
שנסי מותניים עוד יבוא היום ופורום זה יהיה פעיל ומועיל - הוא כל-כך חשוב!!! אני מחזקת את ידיך באהבה.
היי ברוכה
עינת אהרן, מלווה לאחר לידה

"פוסטפארטום" זה אחד הנושאים הראשונים שחיפשתי ברשימת הפורומים החדשים. נושא כל כך חשוב ונחוץ. כבר שלושה חודשים אני נכנסת לכאן, רוצה לכתוב ולשתף ולחפש תמיכה, ולא מוצאת את הכוחות הנפשיים לזה (מסימני הפוסטפארטום, לא?). אני אחרי לידה טראומטית ומזעזעת, ופוסטפארטום קשה ומוצף דמעות, תוהה כל פעם על השם שבחרת - פוסטפארטום ומעבר לו - האמנם יש מעבר לו, או שהוא כמו במשפט המקורי, אינסופי? יום אחד אני מרגישה שזהו, זה מאחורי, אני כבר מעבר לו, ולמחרת זה שוב נראה עמוק ושחור כמו האינסוף...
אולי קהל היעד של הפורום הזה קצת מותש מדי, מיואש מדי ונטול אנרגיות, אולי צריך לנער אותנו קצת. מקווה שבקרוב אוכל לאזור כוחות ולכתוב כאן משהו ממה שעבר עלי. מההודעות שלך, אורית, נראה לי שאת האדם הכי אמפתי, קשוב ונכון כדי לשתף אותו ולהתייעץ איתו. תני לפורום עוד צ'אנס.

תודה על המילים הטובות והעידוד,
לא חשבתי לסגור את הפורום
למען האמת. כן חשבתי שבמרבית המקרים בפוסט מאד מאד קשה להביט ולומר לעצמנו - קשה לי, רע לי, אני צריכה עזרה. הכל מעורפל מאד, הכל עוצמתי, ויש רצון עז לא להאמין שאני אכן שוקעת למחוזות קשים. מומינאמא תיארה בדיוק את המהלך שחשבתי שקורה- כל כך קשה שאין משאבים אפילו לכתוב את הקושי. אולי רק אם אמא אחת מצליחה לכתוב משהו מעין זה, אפילו לאחר שהמשבר הקשה עובר, יש לזה הד ועזרה עבור האחרות... אולי בגלל זה פורום לידה הצליח כל כך דווקא במקום הזה.
נשים יקרות, אני חושבת שצריך סבלנות, צריך אומץ וצריך גם כוח... ביני לבין עצמי חשבתי שנכון יהיה פשוט לכתוב את התחושות גם שלי סביב התקופה הזו, ולחכות.
מומינאמא, היי בטוחה שהתקופה הזו אכן עוברת (-: ואמנם לכל גיל את ההתמודדויות שלו, אבל זו הקשה מכולן, בהיותה נטולת מילים, נטולת קול -בעיני לפחות... ואלתקחי על עצמך את האחריות - אני בטוחה שמשא רגשי האשמה קשה גם בלעדיי (-: הלוואי שאפשר היה להקל עליהם קצת מעבר למסך.
עינת, אני חושבת שהתפקיד בחרת לך הוא תפקיד חשוב מעין כמוהו, אבל ברור לי שמרבית הזקוקות לך לא יגיעו אליך... דווקא ברגע הכי קשה אין את היכולת להביט על עצמי ולומר - אני במשבר, אני צריכה עזרה. אולי רק מתבוננים מהחוץ (בנזוג, חברה טובה, אמא, אחות) יוכלו להפנות אליך את הזקוקות לשירותיך, וכאן באמת יש לנו משימה חברתית גדולה ולא פשוטה. מולנו כוחות שחשוב להם לשמר את התפיסה של התקופה הזו כקסומה ונהדרת כל הזמן לכולן. אנחנו שטופים בדימויים של אמהות מאושרת מתמזגת עם התינוקת שלה, פורחת ונושאת בלי קושי את התביעות של הינקות הראשונית. מתי ראיתם בפרסומת לטיטולים אמא עם שקיות שחורות מתחת לעינים? אמא בוכה? אמא נטולת חיוניות? שמנה? מדובללת שיער? ומתי נראה אותה...?
מצטערת אם נסחפתי, אני מניחה שזה באמת פורום שנהגה מתוך מעורבות רגשית עמוקה, ושוב, לא חשבתי לסגור אותו - נראה לי שאנסה לכתוב כאן בנימה אישית את מה שהיה עבורי קרש הצלה בימים ההם, ומי שירצהף, מוזמן להיות איתי.
שוב תודה לכל מי שקראה וגם לכל מי שהגיבה,
פוסט קל ומהיר...
אורית