צור קשר פורומים חנות אינדקס פוסטפרטום הצילו צירים מאמרים חדשים ראשי
פורום פוסטפרטום ומעבר לו
מנהל/ת הפורום: אורית גודקאר
  הנה הואגילי אבישי 21:48 08/11/2007
"אוי ,פוסט פארטום,אוי אוי

רק עכשיו,כמעט 5 חודשים אחרי הלידה של רועי,אני מתחילה להבחין כמה קשה היה.
ממרומי הנסיון הרביעי בתקופה כזו,לכאורה הכל כבר ידוע,לכאורה היידע עושה הקלות,לכאורה...

כי באמת זה לא ככה.באמת ההזדקקות חיה ונושמת.הקושי מתקיים במכובדות רבה.

העייפות,הפחדים,הציפיות לאור הנסיון,הקשיים בהנקה...ההתרגלות למישהו חדש-חי ונוכח ודורש.מקסים ככל שיהיה!

והוא מקסים! יעידו המכירים אותו.
בנות-עיזרו ,לכל מי שאתן מכירות,במה שאתן יכולות.אין ערוך לתמיכה השקטה,הרגועה,הקשובה של אשה לאשה.

וזה המקום להודות מאד מאד לכל אלה שספגו אותי דרך המיילים,הטלפון או פנים אל פנים.בגוף או אנרגטית,עזרתן לנו באופן שלא ישכח."

והרחבה
"בהריון הזה לא עשיתי שום בדיקה מקובלת,לא רציתי לדעת ,לא להיקשר,העדפתי את ביצת הבורות החמימה,מזל שחברתי הטובה הרופאה, בדרכה החיננית והחמימה עטפה אותי ובכל הזדמנות בדקה לחץ דם,חלבון בשתן וכו,שיהיה...

הלידה התחילה נפלא,בבית,במי האמבטיה...אחר כך מצאתי עצמי בחדר ניתוח עם פתיחה של 10,בשל מצג רוחבי שנוצר תוך שניות במהלך הלידה עצמה...

כאן התחיל הסיוט שלנו,של כולנו,שברו לו את היד בשלושה מקומות,הבטן שלי היתה שחורה מהמטומה אגרסיבית,כל מי שראה נבהל מזה..ההנקה היתה קשה גם בשל היד החבולה וגם בגלל עודף חלב .

הנקתי שלושה לפניו,מעולם לא היתה לי בעיה,הפעם לראשונה בתולדותי כאם רציתי להפסיק!
רק תודות ליועצת הנקה המסורה לא עשיתי זאת.

בלילה רדפו אותי סיוטים על מוות והייתי מתעוררת ללא יכולת להבחין אם אני כאן או לא,הייתי מותשת ,כאובה בגוף ובנפש...
אינני יודעת איך צלחתי את הזמן הזה אבל העובדה היא שעשיתי זאת,שלמה,מחוזקת,הרבה יותר רגישה לנושא,הרבה יותר מודעת לעצמי ולמשפחתי.

אני חייבת תודות לכל כך הרבה אנשים שתמכו בי,לחברותי שלא הניחו,אין לי מילים.
לילדי המדהימים שהמשיכו לחיות,להתנהל כרגיל-אהובים שלי...
ולבעלי שאין,אין כמוהו,מה אומר? זכיתי להיות נאהבת,עטופה ומרופדת...
מסתבר שהחיים ממשיכים ושווה לחזור אליהם,דרך הכל ,יש ויש אור בהמשך הדרך!
תנו וקבלו,זה עושה את זה,ושווה יותר ממה שנדמה תוך כדי! "
   גילי יקרה, תודהאורית גודקאר, פסיכולוגית 23:26 08/11/2007
גילי, אני נדהמת בכל פעם מחדש... מהעוצמות, מכמות הרגש, מהנכונות לעמוד כאן איתנו ככה, פשוט, אמיתי, לגמרי. תודה.
לא יודעת איך לומר לך מה שעובר בי כרגע. אני מתרגשת מאד, כואב לי לחשוב על רועי ככה, ואני יודעת עד כמה אמרת מעט בהשוואה למה שעוד היה בחודשים האלו. כל מילה מסתירה אחריה עוד מאה שלא נאמרות ועוד מאה התרחשויות שאי אפשר פשוט להעביר לדף.
אולי גם כי הצעיר שלי גם הוא נולד בניתוח לאחר שראיתי את עצמי יולדת אותו בלי שום התערבות, זה במיוחד כואב ומרגש. אולי לא - אחרי הכל, כל לידה מיוחדת במינה, וכל סיפור לידה גם נוגע בנו וגם שונה מאתנו. אבל הפנטזיה על מה יהיה, והמציאות, שאף פעם אינה בדיוק מה שיכולנו בכלל לתאר לעצמנו, מכאיבים במרחק הזה שביניהם.
נדמה לי שגם כשהדברים נשמעים למתבונן מהחוץ "לא דרמטיים", "שגרתיים", "טובים" אין חיסון מפני השטף הרגשי הזה, המהמם, והתחושה של מנהרה שלא תמיד רואים את קיצה, ואז פתאם מוצאים את עצמנו בדרך החוצה, נושמות לרווחה, מקוות שבפעם הבאה יהיה קל יותר, מנסות קצת לשכוח, להמעיט בערך, לומר "העיקר שכולנו בריאים". לא, לא בכל לידה זה כך, אבל כשזה כן - אז זה מאד...
ועוד דבר שגילי הזכרת לי - כמה תוך כדי אנחנו לא ממש מרגישות שזו תהום. לפעמים מישהו צריך לומר לנו - היי, מה קורה? או שרק לאחר שזה עובר פתאם אפשר לומר - בואנה, זה היה סיוט, איך החזקתי מעמד? או שבד בבד עם האמירה של "אני חושבת שאני יורדת מהפסים" באה גם האמירה המבטלת, המוחקת, זו שאומרת "תפסיקי לעשות דרמות, מה כבר קרה". כאילו כולנו מצייתות לקוד לא כתוב של השתקה והכחשה.
ועוד - ההנקה. אני בטוחה שרק כאן יהיו מי שיבכו לקרוא את המעט שכתבת כאן, גילי, להרגיש שהדברה המופלא והפשוט הזה פתאם הופך מכאיב, קשה, מסויט.
פתאם יש לי צורך להטביע את החוויה במילים רבות, לכסות אותה, לרפד אותה, להרעיש עולמות ולהחריש אוזניים. אולי פשוט צריך לשתוק, ולתת למילים של גילי להישאר כאן בדממה תלויות באוויר...
לילה טוב וחלומות על חיים לכולנו,
אורית
   גילי, אני לא מאמינה...מומינאמא 11:05 09/11/2007
כמה הסיפור שלך דומה לשלי... ילדה רביעית, חלומות על לידת בית מושלמת, ופתאום אמבולנס, ובית חולים, הצעקות, הבהלה, אין דופק, אין נשימה, טיפול נמרץ...
ואחרי שכאילו התגברנו על הכל - בכי, אשמה, אהבה, חמלה, צער, אופטימיות, חרדה, הכל ביחד...
לא סיפרתי את סיפור הלידה שלי לאף אחד. כל מי שיודע עליו שמע את הפרטים מבעלי. אני לא מסוגלת לחזור לזה, למרות ש"זה" מתעקש וחוזר אלי כל יום. אני יודעת שצריך לשתף ולפרוק, אבל פוחדת שאתפרק. בזכותכן, אורית וגילי, הצלחתי לכתוב על זה כמה מילים. אולי גם זה משהו.
   מומינאמא יקרהגילי אבישי 11:19 09/11/2007
אם ייקל עלייך את יכולה לכתוב אלי ישירות מתוך ידיעה שאני,כבר כתבתי מילים קשות קשות,לא אלה מכאן. נוספות. מילים ששלחתי למי שידעתי שיעמוד בהן,שיחשוש לי אבל יאמין שיש בי אפשרות לעבור דרך ופשוט לחיות. כל יום .
ואולי ייקל עלייך לכתוב מילים בודדות ,כל פעם כשהן יוצאות ממך,במקום שיציפו בפנים שיציפו בחוץ.
אולי,הגיע תורך מול המראה,ללטף את הפנים והגוף,עם קרם או שמן עיסוי ולדעת שזה -זה הכי שלך והכי מושלם והכי טוב גם כשפגוע.
אני בטוחה שתימצא לך הדרך לתת לדברים שם,גבולות קיום,מסגרת שתאפשר לך לחיות איתם בלי שיציפו בכל הזדמנות. שלך,גילי
   גילי תודהמומינאמא 11:40 09/11/2007
מאוד התרגשתי לקרוא מה שכתבת. מקווה שאצליח להתנסח בבהירות אחרי שאייבש את הדמעות שמציפות אותי עכשיו.
   גילי, מומינאמא, וכל האחרותאורית גודקאר, פסיכולוגית 12:03 13/11/2007
שלום לכן,
קראתי את חילופי הדברים ביניכן בהתרגשות, ובידיעה שיש עוד מילים רבות שלא נאמרו, והרבה תחושות שרק צפו לרגע וחזרו לשקט שלכאורה. יש בי תמיד תחושה של כבוד עמוק וצורך להתרחק מעט כדי לא לקלקל או להפריע לדיאלוג הזה, אני מקווה שזה לא נחווה כהיאלמות או התרחקות מתוך הסתייגות - ברשת קשה להבין שתיקה, וקשה לשתוק באופן משמעותי. ובכל זאת, ניסיתי.
רציתי להודות לכן על הנכונות לומר משהו, ולהציע שכל מי שתרצה לומר דבר בהמשך תדע שיש מי שמקשיב ורוצה לשמוע. כמו שאמרתי, אכתוב גם בעצמי, מידי פעם, תחושות והירהורים שלי, בתקווה שהמקום של האחרות לא ייגרע מעצם נטילת המקום שלי.
יום שמשי וחמים לכולנו,
ארית




שיווק באינטרנט   ניוזלטר דיוור אלקטרוני   בניית אתרים   תקנון ותנאי שימוש © כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה  יצירת קשר   מנשא לתינוק   מצאי דולה   מי אנחנו