איך הוא יהיה, המושלם שלי? יהיו לו העיניים שלי? השיער של אישי? הוא יחייך כמו הבת של ... או יהיה רציני כמו האחיינית? כמה הרבה משאלות נדחסות בתקופה הזו, של הציפייה ל... אפילו כשלא נתתי לעצמי דין וחשבון על הציפיות האלו, אפילו כשניסיתי להסיט מהן את מבטי, הסתבר לי עד כמה הן נוכחות בחיים הפנימיים שלי, כאמא, וכמה לא פשוט להיפרד מהן כדי לפגוש את התינוק הממשי שלי.
ברור שהמשאלה הכי גדולה וברורה, זו לבת, היתה הראשונה להתנפץ. עוד בהריון אפשר היה לדעת כבר שבת לא תהיה לי. אבל ההתרגשות של לפגוש את הבנים שלי באמצעות מסך האולטרסאונד חיפתה על האכזבה, גירשה אותה במהירות יחסית: זה הראש שלו, והנה הוא זז! איזה מדהים. טוב, זה עוד בן, אבל הוא נראה כזה חמוד, והוא שלם ובריא, איזו הקלה.
אחר כך יש את השאלה סביב הבדיקות - כל כך הרבה בדיקות וכל כך מעט אנחנו בעצם יודעים. אולי דווקא בגלל שעבדתי עם ילדים פגועים מאד סירבתי להיכנע ללחץ וויתרתי על בדיקות רבות. ידעתי שאת הדברים הקשים באמת אין שום דרך לצפות, וצריך רק לקוות ולהאמין שבהגרלה הזו לא אעלה. חשבתי לעצמי - מה תעשי אם תדעי שיש בעיה התפתחותית מזוהה בהריון, בשלב מתקדם, האם תעמדי באפשרות של לידה מוקדמת, של התערבות כל כך בוטה בתהליך? הרגשתי שהרצון בתינוק מושלם מביא לעיתים לבהילות יתר בהחלטות האלו, ושוב שאלתי את עצמי איך אוכל לעבור לידה מתוך ידיעה שזה לצורך סיום ההריון. כל המחשבות שהיו לי בעבר על "זכות האישה על גופה" הפכו פתאם מרוחקות מאד, לא ממש רלבנטיות לחוויה העצומה של להרגיש את החיים שגדלים בתוכי, ולדעת שהוא כבר חי, בועט, מחפש את דרכו לעולם, ואני רק הכלי. הודאויות שהיו לי בעבר, כאישה צעירה ונערה, הפכו מעורערות ומטושטשות כל כך.
ואז עולות שאלות על "הלידה המושלמת", מה זו הלידה המושלמת בשבילי? מה אני רוצה שיתרחש שם עבורי? האם באמת זה יכול להיות אירוע מכונן, מעצים, כמו ששמעתי מאחדות? או סבל קשה ומעיק, שרק צריך לשרוד ולהמשיך הלאה, כמו ששמעתי מאחרות? האם הלידה היא באמת שיקוף שלי? ואיזו מראה היא מציבה בפני? וגם כאן הרגשתי שקשה לי לוותר, על היהרות שבאשליית השליטה, על האתוס של החברה שלנו, שהכל ענין של הכנה, שליטה, מקצוענות נרכשת. פתאם הייתי עוד אשה שיולדת, נתונה לחסדי התינוק שלה (שיתהפך כבר!), הצוות שאקראית הגיע לאותה משמרת (פולי המקסימה והמעודדת, והאחרות, שלא). פתאם דברים על הגוף שלי שיכולתי לא לראות ולא להרגיש חיים שלמים הפכו נוכחים ומשמעותיים ואי אפשר היה עוד להתעלם מהם. האם זה באמת בשליטתי? האם טכניקות השליטה שהיו לי עד כה רלבנטיות בכלל למצב הזה, להריון, ללידה, לראשית ההורות ולהנקה? ומה אם צריך פתאם ללמוד להתמודד אחרת, מחדש? איך עושים את זה?
עד כאן הפעם.
אורית