צור קשר פורומים חנות אינדקס פוסטפרטום הצילו צירים מאמרים חדשים ראשי
פורום פוסטפרטום ומעבר לו
מנהל/ת הפורום: אורית גודקאר
  אשה-תינוק-ילדאורית גודקאר, פסיכולוגית 21:37 01/12/2007
כשנולד בני השלישי היו כבר שני הגדולים ילדים, אפילו לא פעוטות. היה נדמה לי שאני עוד זוכרת את הינקות שלהם, שהנה היא היתה כאן ממש מעבר לפינה, ומה זה בשבילי להיזכר בה? הגדולים נולדו בהפרש די קרוב זה לזה, היו תינוקות ופעוטות כמעט זה לצד זה, ולמרות האינטנסיביות, היה משהו אפשרי בגידול הזה.שניהם למדו לישון לילה שלם במהירות שעוררה הרבה השתאות בסביבה, והרבה שמחה עבורי, שהעדר שינה מביא אותי במהירות רבה לערעור נפשי קשה (-: הייתי מוכנה מאד להיות אמא ולא הרגשתי שאני מוותרת או משהה משהו משל עצמי עבורם. לעיתים הבטתי באמהות שהתלוננו על התחושה שנגמרו להן החיים ולא כל כך הבנתי מה כואב כל כך. הבנתי, אבל לא ממש הבנתי.
אבל משהו השתנה בשנים המעטות שחלפו מאז הלידה האחרונה. ההנחה שכל הדברים החשובים לי ימתינו בסבלנות לאחרי הלידה הסתברה במוטעית. לא חיכו לי, ואני הבטאתי בקנאה בכל מה שחומק ממני. ההנחה שגם הפעם אוכל אולי לתפקד באופן אינטנסיבי ביום אבל לישון שנת לילה רצופה במהירות הסתברה אף היא כלא מציאותית. נאלצתי להסתגל ללילות טרופים למשך תקופה ארוכה מאד. הלידה, כמו שכבר סיפרתי, היתה רחוקה מאד מהלידה שדמיינתי, אכזבתי את עצמי. חשתי כאובה ורצוצה, למרות הניסיונות לקום ולהתאושש במהירות.
והגילוי המשמעותי היה ששלושה זה ממש לא שניים ועוד קצת. שלושה, מסתבר, היו הרבה עבורי. לא בכל מקרה זו התחושה עם הילד השלישי, אבל במקרה שלי כן. הרגשתי עומס שלא הכרתי קודם. תפסתי את עצמי כאדם שעומד היטב בעומסים, שמתקתק את הדברים ביעילות גם במצבי לחץ. והנה, אני לא! אני ממש לא מצליחה לעשות רבע ממה שיכולתי אך לפני רגע, אז מי אני בכלל עכשיו?
וכך תינוק זעיר ביוחד, עם עוצמות שבמצב אחר הייתי מסוגלת לשאת בלי קושי, הופך לי את החיים, את התפיסה שלי את עצמי. הרגשתי שאיבדתי את הדרך. הרגשתי שאני פתאם מלאה טינה, אכזבה, כאב של אובדן, ובכלל לא ראיתי את זה מגיע. וההפתעה הזו היתה מעליבה כמעט בעוצמתה.
אורית
   וולקאם טו דה קלאבאורחת פורחת כבר לא בתפוצות 15:02 17/12/2007
תשעה חודשים זה עוד פוסטפרטום? עוד מותר להגיב? הפוסטפרטום בכלל נגמר מתישהו?

אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת. אצלי "רק" לידה שניה, וזאתי, מאיפה היא באה, אין בינה ובין הזכרונות מאחיה הגדול כלום. וגם אני לא כמו תמול שלשום. לא יודעת מה קרה לי, אבל משהו קרה. בעיקר בחיבור בין בית ועבודה - זה לא מצליח לי.

איזה כיף לך שאת יודעת להגדיר את מה שקורה לך כל כך טוב. אני פשוט השתניתי לי, ואני לא יודעת איך ולמה. ואיך להחזיר את אני שטוב לי איתה, את אני שלא גומרת כל יום בתחושת החמצה ולא מצליחה לשנות את היום הבא שייגמר אחרת.

בארה"ב אומרים ש"three is when they outnumber the parents". גם בזה את לא לבד...
   מתי נגמר הפוסטאורית גודקאר, פסיכולוגית 20:57 17/12/2007
באמת מתי... לא בטוחה שאפשר לסמן נקודה, ועוד כזו שתתאים לכל אחת.
אהבתי את הניק שלך, מה, פעם היית מהתפוצות? אז איך זה לעבור את הדבר הזה רחוק? נשמע לי יותר קשה, אם כי מהתיאור שלך כנראה שזה לא הכרח המציאות. יש הבדלים בפוסט בגלל מיקום גיאוגרפי?
מה, אני נשמעת מאורגנת ומובנת לעצמי? מעניין. כנראה שהזמן בכל זאת עושה משהו לבלבול הזה.
החזרה לעבודה וההתנגשות בינה ובין האמהות מטעינה וטעונה מאד בדרך כלל, איך לא אמרתי על זה משהו, אני תוהה. השנה הראשונה לאחר השיבה לעבודה היתה תמיד קשה, מצאתי ששום דבר בעבודה לא משביע את רצוני, ושזו שנה מועדת להתנגשויות ולאי הבנות. אחרי שנה זה עבר, אז אולי אורחת, יש למה לחכות?
ואת, חושבת על השלישי/ת? נדמה שככל הפוסט קשה יותר הרעיון של ילדים עתידיים הופך קשה יותר. גם כאן, יש את ההתלבטות מתי זה מספיק, במיוחד במדינה כה מעודדת לידות וילודה כמו שלנו (לא בטוחה שהיא מעודדת ילדים וילדות, אבל הכמויות הכמויות משמעותיות כאן מאד).
אולי מה שיזכיר לך את עצמ זה איזה שטות קטנה ומזערית כזו, תחביב, פינוק זעיר, עיסוק שאהבת ופתאם שכחת ממנו כליל (מוזיקה של גדולים? קריאה? סרטים בDVD? פעילות גופנית זו או אחרת? איסוף פרפרים והגדרת ציפורים?). אלו מעין פינות קטנות שבהן אפשר להזכיר לעצמנו את העצמי מהפעם שאופסן עד להודעה חדשה וקצת לנער ממנו את האבק... מה את אומרת, יצליח?
להתראות,
אורית
   פוסטפרטום הוא פוסטפרטום הוא פוסטפרטוםאורחת פורחת כבר לא בתפוצות 14:53 19/12/2007
וזה לא משנה באיזה שפה מדברת השכנה. אני לא חושבת שהרגשתי בהבדל שנובע מהמרחק, אולי דווקא בגלל המרחק היה לי יותר עזרה ותמיכה, מהמשפחה בארץ וגם מהחברים שם שידעו שאנחנו לבד. בפוסט הקודם, כשהייתי במרחק שעה נסיעה, המשפחה לא תמכה בכלל. הפעם, דווקא כן. בפוסט הקודם, לרוב החברים לא היו ילדים, או שהיא עסוקים עם תינוקות משלהם. הפעם, רובם היו פנויים ומודעים ותמכו מעל ומעבר למצופה - אבל זה לא ענין של גאוגרפיה. אני חושבת שהפעם ידעתי יותר למה לצפות, אז ההלם לא היה כל כך גדול, וגם ידעתי יותר לבקש עזרה, מה שמאוד עזר. וגם אלו לא דברים הקשורים לגאוגרפיה ולשפה בה את מבקשת את העזרה.
אני לא בטוחה שההתנגשות בין הבית לעבודה זה הבעיה. איכשהו נדמה לי שהשתניתי אבל אני לא מצליחה להבין מי אני ומה אני רוצה. גם נסיבות כאלה ואחרות בעבודה לא תורמות, ובטח גם לא ההגירה משם לפה. ואולי אני סתם בדיכאון אחרי לידה, ובאמת אחרי שנה זה ישתפר? נחיה ונראה.
אני לא מצליחה למצוא בעצמי את האנרגיות לשינוי בשגרה היומיומית, אז אני חוששת שהפרפרים והציפורים יצטרכו לחכות. אולי יש לך איזה מאגר אנרגיה להשאיל?
עוד לא חושבת על שלישי, אפילו לא על האופציה. אני צריכה להבין מי אני ומה ולמה לפני כן. בוודאי שלילות עירניים במיוחד לא מסייעים. ובכלל, אני סבורה שכל ילד צריך את הינקות האקסקלוסיבית שלו, ולא צריך עוד תינוק ברקע שייקח לו את תשומת הלב. אני יודעת שיש לזה גם חסרונות, ביחס ל"ייצור חברה זמינה בגילה", אבל זה עדין לא מרגיש נכון. כמו שאני מכירה את עצמי, ייתכן שהטבע ימנע ממני את האופציה לפני שאני אגיע להבנה שזה מה שאני רוצה (בפעם הקודמת זה לקח 7 שנים, והטבע היה דווקא מאוד בעד). וגם זה בסדר - אין מספר כזה או אחר של ילדים שמתאים לי, וממש לא מטריד אותי איך החברה הסובבת רואה את זה (רוצים הרבה ילדים? שיעשו. מה זה קשור אלי?). למזלי, גם המשפחה לא מרגישה צורך להיכנס לחדר המיטות שלנו.
רק טוב!
   אורחת אורחתגילי אבישי 14:23 20/12/2007
כמה שאת אומרת במילים את מה שעובר אצל כל כך הרבה אנשים שהופכים להורים,אחר כך למשפחה...הרבה מאלה שאני פוגשת מעידים שהאסימון נופל אחרי ילד שני. דווקא ממקום מנוסה כביכול,ממקום יודע כביכול...למה כביכול? כי בעצם באמת,כמו שכתבת ,נהיים מישהו חדש. זה דורש ברור מחודש. דורש ברור איפה שאר חברי המעגל נמצאים,ואיך זה אמור לעבוד ביחד עם לשמור על ייחודיות ומענה על צרכים מאד סובייקטיביים.
מה הם הצרכים? יש קונפליקט ביחס למה שהיה מקובל ומוכר לנו כרשית הצרכים האישית ,זאת שמענה עליה מספק שלווה ותחושת הכרות ורווחה.
אין מנוס מזה ,האמת? לא כדאי גם. צריך הרבה מקום ורשות לתהיה,לאי שבעות רצון מסויימת -ברמה שמחפשת מענה.
יש פתרונות ארעיים שיכולים לתת מענה קצר טווח וגם זה טוב.
על קצה המזלג אני יכולה לזרוק לאויר את ענין הנשיות-הדימוי הנבדק מחדש מי אני והמדדים משכבר הימים של מהי ואיך היא אשה כהלכתה.
כאן נכנס אספקט מסויים של זוגיות,של בטחון עצמי,של שיחה מול המראה ושוב של מה מקובל בעולם בו אני חיה.
לכל אחת מאיתנו יש נקודות השקה עם העולם החיצון. אם לא מספר ילדים אז "מה נכון בחינוך",אם לא חינוך אז איך נכון לנהל זוגיות,איך נכון לנהל כסף,מהם רגשות לגיטימיים,מהו פינוק יתר וכו וכו וכו.
אם נכון ומתאים לך להרחיב במי מהנושאים הללו בהקשר של גידול ילדים והרחבת התא המשפחתי-אני מאמינה שתמצאי כאן הקשבה ומחשבה.
יום טוב.גילי
   מאגריםאורית גודקאר, פסיכולוגית 09:33 22/12/2007
בוקר טוב,
השיחה הזו לוקחת לכל מיני כיוונים, אני לא בטוחה מה הכיוון שמעניין אותך, אורחת, אבל אכתוב משהו, את מוזמנת לכוון אותי.
את מתארת יכולה מתרחבת להגדיר את הצרכים שלך ולבקש עזרה -זה ממש לא טריוויאלי, וזה הרבה. המצב הכי קשה בעיני של נזקקות הוא כשקשה מאד לבקש עזרה, וקשה להודות שיש בה צורך בכלל. ככל המצב קשה יותר האופקים כאלו מצטמצמים ונדמה שיש פחות ופחות יכולת ומאבים לבקש עזרה, ממש התדלדלות של המאגרים מבפנים ומבחוץ. אני כבר מסמנת לעצמי שכשנדמה שאין שום מקום לשאוב ממנו עזרה זה הסימן המובהק לצורך עצום. וזה לא רק זמינות מבחוץ, ממש לא. זה יותר ההיצרות של טווחה ראייה שלנו שעושה את זה.
השתנות היא חלק מחיינו, חלק די טוב בעיני, של התרחבות, צמיחה, עוד אפשרויות שפעם היו נראות בלתי סבירות בעליל. אבל אותך אני שומעת אומרת שכאילו מישהו שינה לך את עצמך בלי שרצית, היית מוכנה או ידעת. כאילו ההשתנות הזו לא רק עדיין לא מספיק ברורה אלא גם לחלוטין לא מוזמנת ולא מייצרת עוד מרחב פנימי אלא דווקא שוב, מצמצמת אותו, לוקחת ממך דברים שידעת במובהק שהם שלך ולא נותנת לך בתמורה שום דבר. וזה החלק הקשה. ואז באמת כל שינוי בשגרה נחווה כמשימה אדירה וגדולה מהחיים. אפשר לשרוד, וזהו.
התיאור הזה כשלעצמו כבר נשמע לי דורש התייחסות, לא יודעת אם טיפול פסיכולוגי, אבל בוודאי סיוע כשלהו, כי במצב כזה כשאין אופק ואין כוחות וכל ניסיון לפעול על המציאות הופך להרמת סלעים כבדים באמת צריך יד מבחוץ שתזיז קצת את הסלעים. יש מצב? לפעמים כשמדרדרים אבן קטנה כל הערמה משתחררת, ופתאם זה לא כל כך כבד כמו שהיה. אולי להחזיר לעצמך קצת את התחושה של יכולת לפעול על חייך, ולא להיות רק קורבן של הנסיבות בהם. אני מניחה שעצם התזוזה לארץ אחרת היתה לא יוזמה שלך, אלא היענות ליוזמה מצד בן הזוג וסביר יותר להניח - מקום העבודה שלו. זו כבר איזו התקבעות על מצב נפשי שבו אחרים שולטים בחיים שלך, וזה בלי להזכיר את הילדים בכלל...
אין לי מושג אם משהו ממה שאמרתי בכלל רלבנטי לך - אני מקווה שהוא רלבנטי למישהיא אחרת שקוראת אותנו, אם לא, ואת מוזמנת לדייק אותי בכל עת,
להתראות
אורית
   אורית, איך את מצליחה לגעת בעצבים חשופיםאורחת פורחת כבר לא בתפוצות 11:46 24/12/2007
ולהגדיר את מה שאני לא מצליחה, בכלל בלי שפגשת אותי, נשגב בעיני. את בוודאי בעלת מקצוע יוצאת מהכלל.
יש הרבה דברים נכונים במה שכתבת, לא הכל. הכי חורה לי, כרגיל, וזה ממש לא אשמתך, זה ההנחה שאני "מובלת" ולא "מובילה" - הנסיעה לחו"ל, וגם החזרה, היו דווקא חלק מההתפתחות המקצועית שלי ואפשרויות ותפקידים שנפתחו בפני. הבעל גם הוא יצא נשכר, אבל היוזמה (וגם הביצוע) היתה דווקא שלי. אני ממש לא מאשימה על ההנחה המוטעית, כי באמת זה המצב לרוב, אבל הייתי שמחה אם אנשים לא יקחו את ענין ה"הולכת אחריו" כמובן מאליו. בטח זה יקח זמן... אולי בדור של הילדים שלנו. במאמר מוסגר ולא שייך לדיון הזה בכלל, אספר שדווקא בתפוצות פגשתי כמה וכמה משפחות ישראליות שבהן האשה הובילה, וגם כאלה בהן בן הזוג הוא שנשאר בבית עם הילדים ואפשר לאשה את ההתפתחות, לטובתה וגם לטובת עתיד המשפחה, אולי במחיר ה"אגו הגברי". באחוזים, הרבה יותר ממה שפגשתי בישראל. אני חושבת שבתפוצות גברים ישראלים מרשים לעצמם לעשות דברים שבישראל היו אולי מתקבלים בעין עקומה ואולי בישראל הם לא היו עומדים בלחץ החברתי הזה (זה לא המצב אצל בעלי, אצלנו יש איזון מימים ימימה בענין הזה, וכמו שכתבתי בעבר, לחץ חברתי לא ממש תקף אצלנו והמשפחה ממש לא מתערבת).

אני חושבת שהתפתחתי המון בשנים האחרונות, מבחינה מקצועית ואישית, גם בכיוון המקצועי וגם המשפחתי. אולי ההתפתחות לא היתה כמו שצפיתי, וזה מה שמפריע לי ו"תוקע" אותי, בעיקר בכיוון המקצועי. אני בהחלט בעד עזרה מקצועית, אבל מכיוון שיש לי נסיון לא טוב עם טיפול נפשי וגם לא נראה לי שזה הענין, אני מחפשת בימים אלו מאמן/ת אישי בכיוון היישומי-מקצועי, ואני מקווה שזה באמת יעזור. מכירה מישהו בדרום, שיכול לעזור במחיר סביר? (או איזה ארגון העצמה לנשים שיכול לעזור? כל אינפורמציה תתקבל בברכה)

גילי, תודה על ההערות, לקחתי מזה את מה שהתאים לי. בהחלט נכון שאנחנו מושפעים מהסביבה ואי אפשר להתעלם מזה, אבל אנחנו מעדיפים לא לתת להשפעה כזו לקבוע לנו את מהלך החיים, ונותנים לסביבה משקל קטן למדי בהחלטות ה"גדולות" שלנו.
   הי לךגילי אבישי 17:31 24/12/2007
ראשית ראי איך מחצית מתגובתך לאורית נוגעת בהפרעה הסביבתית לאמונות שלך ולראיית עולמך. הרבה אנרגיה.
לגבי העצמה נשית- אני מאמינה בהעצמה אישית נקודה. אני מאמינה באינדיוידואל ובביטוי שלה/ו לא בהקשר המיני.
כלומר העברית בעוכרי כאן אבל צאי מנקודת הנחה שאני מאמינה בפוטנציאל האישי,החיבור אליו,מימוש שלו ועבודה על "ההפרעות" בהן דעות קדומות שלנו על עצמנו,תבניות מחשבה מושרשות-מתוצרת עצמית או סביבתית,אני מאמינה בהרבה עבודה עצמית על הביטחון העצמי וליטוש ההבנה מהו ומה הביטוי האמיתי שלו.
לא בהכרח ביטוי חריף מעיד על ביטחון ואני מבחינה בין ידיעה פנימית לבין בטחון עצמי ומידות מהוקצעות.
גם אחי נמצא בארה"ב עם הילדים ואישתו מגדלת ריירה במיקרוסופט (-:
ערב נעים
גילי
   הטיות מגדריותאורית גודקאר, פסיכולוגית 08:32 25/12/2007
שלום אורחת,
סליחה ומחילה על ההנחות המוטעות מבחינה מגדרית - זה לגבי כמה אני טובה... (-: אני עושה קיצורי דרך, כמו כולנו, וממהרת לקפוץ למסקנות, ולפעמים קולעת. ולפעמים מפספסת בגדול.
התשובה שלך קצת בלבלה אותי. מצד אחד את מדברת על גדילה, התפתחות, נכסים רוחניים וממשיים שצברת לך. מצד שני, התחושה של היתקעות. אני מניחה שאת לא יכולה לפרט יותר במגבלות הז'אנר, וזה בסדר גמור. אבל רציתי להעביר לך את התחושה שהתעוררה בי, אולי זה יעזור לך להבין או להסביר לעצמך דברים.
לצערי, אני מאד לא מקושרת בעאיזור הדרום, ויש לי מידע ממש מזערי על מאמנים בכלל (איזו טינה מסוימת שאני מטפחת, כי נדמה לי שבכל כמה שנים ממציאים אריזה חדשה למשהו קיים ונוהים אחרי האליל הנוכחי, אבל אולי זה סתם כי אני מרגישה שמאיימים על הטריטוריה שלי, אפרופו הנחות מוקדמות על מגדר, אני קנאית לגבי הטריטוריה שלי (-:
הייתי בודקת מה בדיוק בהתנסות הטיפולית לא התאים לך - אם תרצי אפשר במייל בפרטיות. לפעמים זה פשוט מטפל/ת לא מספיק קשוב/ה למטרות שלך. יש כל כך הרבה פסיכולוגים, ולמרות שנדמה שכולנו עשויים מעור אחד, יש שוני עצום.
המלצות על מאמנים בדרום בוודאי תוכלי למוא בקלות בפורום לידה - גם עושר הכותבות וגם הפריסה שלהן בארץ.
כך או כך, מקווה שתוכלי לקחת משהו מהדיאלוג הנוכחי בשביל עצמך, בשביל המפגש עם ילדיך, בשביל המקום הזה ששואל מה החלק של האמא בתוך החיים שלי.

בהצלחה,
אורית
   אוי אורית כמה שאני מסכימה איתךגילי אבישי 20:08 25/12/2007
לגבי מאמנים ועטיפות.
וזאת על אף הבהירות שכמו שיש פסיכולוגים לא משהו בלשון המעטה,יכולים להימצא מאמנים מקצועיים בעלי טביעת עין ואישיות טיפולית אחראית לעילא ולעילא.




שיווק באינטרנט   ניוזלטר דיוור אלקטרוני   בניית אתרים   תקנון ותנאי שימוש © כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה  יצירת קשר   מנשא לתינוק   מצאי דולה   מי אנחנו