חברה שלי עברה ניתוח קיסרי לפני כשבועיים. ועכשיו כשהיא בתהליך ההחלמה… זה פאקינג כואב! וזה גרם לי לחשוב על ניתוחים קיסריים. מזמן לא חשבתי על זה.

בהריון הראשון, שהיה תקין וקל יחסית, חשבתי שניתוחים קיסריים זה ללוזריות. בחיי, באמת חשבתי כך. כאילו, אם את לא מוכנה להתאמץ ולא מבינה כמה עדיף ללדת כמו שצריך, דרך המקום הנכון… אז באמת זו בעיה שלך. ברור, לא הרחקתי לכת עד כדי להשלות את עצמי שאני אלד בלידה טבעית. בכל זאת אני יכולה לבכות שבוע בגלל חתך נייר. אבל עם אפידורל, אמרתי לעצמי, איך יכול לקרות מצב שאני עד כדי כך אהיה מפונקת שאני אדרש לניתוח קיסרי? אמנם עבר בי איזה חשש קלוש שאני לא אצליח ללחוץ, כמו שאף פעם לא הצלחתי לרוץ קילומטר בשיעורי התעמלות. לא נורא, מקסימום יוציאו את התינוק עם פומפה קטנה כזו.

טוב, אני לא רוצה להפחיד קוראות הריוניות, אבל הלידה שלי הסתבכה בקצב אש! רגע אחד עוד הייתי מתמקחת עם הרופא שאני חייבת ללכת להצביע (זה היה היום של הבחירות של אהוד ברק. ולא, לא הצבעתי. לא נורא) וברגע הבא היינו בסצנה ישר מתוך ER- אלונקות, ריצות, רופאים צועקים. אני נשבעת לכן שלרופאה שחתכה אותי רעדה היד. וראיתי את זה כי האחות הייתה בכזה לחץ שהיא שכחה לשים לי את הפרגוד הזה שמסתיר ממך את זה שלרופאה רועדת היד.

בקיצור… הילד יצא ברוך השם בריא ושלם וזה המקום להגיד תודה! תודה לאל שהייתי בבית חולים מעולה שהציל לי את הילד המרגיז הזה שבחיים לא שם את הכביסה בסל.

אבל אתן חושבות שאז אמרתי תודה? לא, מה פתאום. הייתי כזו המומה, כל כך בטראומה. כאב לי. והרדימו אותי אז לא ראיתי את התינוק יוצא והייתי משוכנעת שהחליפו לי את התינוק באיזה תינוק בלונדיני מכוער שמשום מה דומה (אך ורק) לבעלי. ובכלל… איך זה קרה לי? הייתה לי תוכנית. מה קרה ללידה הקסומה עם התינוק המתוק?

וכעסתי. כעסתי על היולדת שהייתה איתי בחדר שילדה בלידה רגילה וישר התחילה לקפצץ לה כמו עז ולא כאב לה כלום. כעסתי על הבעל הצעיר-הפעור-הסתום שלי… שהגיע בתשע וחצי (שזה כבר חצי היום בבית חולים) וסיפר לי בגאווה אדירה שהוא קם מוקדם כדי לתת תשומת לב ולחסוך צער ודאגה מהכלבה. כעסתי על עצמי שלא ילדתי כמו שצריך ושקשה לי להניק. וכעסתי על הרופאים שפספסו את זה שחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר של התינוק, למרות שזו בעיה שאי אפשר לאבחן אותה (כמו שגיליתי גם בלידה הבאה. אני מזליסטית!).

מאז פגשתי הרבה אמהות שילדו בקיסרי, והרבה מאד מהן חוות רגשי אשמה. זה נשמע מגוחך, וזה באמת מגוחך. רובן לא בחרו ללדת בקיסרי, מה שעושה את הדברים עוד יותר מסובכים. תוסיפי לתבשיל הורמונים של לידה, תינוק חדש, עייפות, כאבים… ותקבלי יופי של דיכאון אחרי קיסרי שמחכה לקפוץ עלייך.

אז קודם כל, מאז עברתי עוד שני קיסריים ובאמת שזה גרגר אבק ביחס לשנים על שנים של טרדות ושמחות של אמא. עושים היום כזה סיפור מהלידה ושוכחים שזה רק יום אחד בחיים, במקרה הרע שניים. אחרי זה יש לך ילד לגדל, ותאמיני לי, ניתוח זה דבר קטן מול התקפי זעם אצל פעוטות.

אספתי הרבה רעיונות להחלמה מניתוח קיסרי- נפשית ופיזית- הם רשומים בלינק הזה, כי הם לא ממש חלק מסיפור הלידה שלי.
www.internet-mom.com/?p=5643