ולמה? כי היא תזכה לאושר הכי גדול (מבחינתי) בעולם- לבלות עם היצור הזה ימים שלמים, כי היא תוכל לחבק ולנשק אותו, לראות אותו באור היום- אך הוא לומד לשלוט בראשו, לשחק בצעצועים, להיתהפך, עליה הוא יסתכל כשיתעורר ואותו היא תרגיע כשיבכה.
אין וויכוח, שלאמא- יש תפקיד מכריע בבניית אישיות ובהמשך בכל החיים הבוגרים. אמהות-לא "בילד ין" מהלידה של כל בת, אלא תהליך ניבנה. אני לומדת להיות אמא לבני בן חודשיים, לומדת להכירו, לזהות את צרכיו ורגשותיו, לומדת לאהוב, לוותר, להאמין, לתמוך, להכיל....
האם כל זה מספיק להיתפתח תוך 3 שבועות?
האם רומן שכבר נימשך 9 חודשים ולא יגמר לעולם- מספיק לחחל תוך 3 חודשים?
אני מנשקת אותו, מחבקת אותו, מטלטפת בו.
זהו נישאר עוד חודש... חודש אחד בלבד, וככה תסתיים התקופה הנהדרת שבה היינו ישות אחת, בלתי-ניפרדת.
נכון, ילדים צריכים עצמאות, והם לא חלק ממני.
אבל כל כך מוקדם?
כל כך מוקדם עלי לשים הצידה את התקופה הכי יפה בחיי ולצלול
אל מערבולת של קריירה והחיים לפני..?
דמעות זולגות. למה צריך לבחור- פרנסה בסיסית נורמלית, קריירה בסיסית או רגעים הכי מתוקים בקירבת תינוקי?
לא פלא, שרוב המחוקק במדינתינו הם גברים, שלעלם לא יגלו מה זאת אהבת האם....
אני מקנאה במטפלת של בני, כי היא לא צריכ לבחור. היא מתפרנסת ומבלה עם היצור הכי מדהים בעולם- בבת אחת....