שלום דרורית, בני בן כמעט 7, עולה לכיתה א'. מזה זמן רב אנו חווים מצידו חוסר רצון ויכולת להתמודד עם תחרות. זה התחיל ממשחקי חברה (טאקי וכד') כולל לא רוצה לשחק איתנו. במהלך השנה נתקלנו בכך שלא הסכים להשתתף בחוגים בגן שיש בהם אלמנט כלשהו של תחרות (אפילו תחרות בין שתי קבוצות) וגם בימי הולדת ופעילויות מהסוג הזה, בכל הפעלה שקשורה בתחרות באיזשהו אופן, נמנע. לאחרונה זה החריף וברגע שמתחיל או מתארגן משחק מהסוג הזה הוא מיד הולך הצידה ובוכה חרד כולו. זה קורה דרך אגב גם בנוכחותנו וגם בלעדינו. עכשיו הוא בקיטנה של בית הספר ומאוד נהנה אבל ברגע שישנה פעילות מסוג זה (משחקי ספורט וכד') חוזר אותו דפוס, הוא מיד בוכה ונלחץ כולו ומתחנן שלא להשתתף. אנו כמובן דיברנו איתו על זה כמה פעמים מעולם הוא לא אמר שזה בגלל התחרותיות, מתרץ תירוצים שהוא לא אוהב את המשחקים וכד'. אנחנו נעים בין תגובות שונות ולא בטוחים מה התגובה הנכונה. לעיתים אנחנו "כועסים" ואומרים לו משהו כמו "אין דבר כזה לא להשתתף, כולם משתתפים" זאת כשמדובר בפעילות בגן שלו שבו הוא מרגיש נוח, לעיתים אנחנו יותר "מכילים" ומקבלים ולעיתים אנחנו כועסים על הבכי שנלווה לזה. לפני מספר ימים לראשונה הוא שיתף אותי במילותיו שלו, שזה מפריע לו, אמר שהוא לא מסוגל להשתתף בחוג ספורט בקיטנה וניסינו יחד להבין מה הרגש שנלווה לכך. סיכמנו שהוא יבחר משחק אחד מכל השיעור וינסה לשחק אותו, בסופו של היום הוא הצליח בכך (פחות או יותר) וציינו את זה כהצלחה וסוג של התקדמות. אנחנו מאוד חוששים מהתנהגות זו בעיקר על רקע העלייה לכיתה א', הרי שם לא יוכל לשבת בצד ולהגיד שלא משתתף. אנחנו גם לא בטוחים שהענין הוא רק התחרויות. הוא קטן פיזית לגילו ואולי זה קשור לחוסר בטחון במרחב או בגופו? באופן כללי הוא לא ממש אמיץ אז אולי קשור לזה? אשמח לשמוע את עצתך ועמדתך בנוגע לאיך עלינו לנהוג כדי לעזור לו להשתחרר מדפוס זה, אם בכלל אפשר? ומה לעשות בכיתה א' עם התנהגות כזו? תודה