שלום דרורית, בני בן 4, יש לו אח גדול ממנו בכיתה א'. מאז ומתמיד היה בני שובב וקצת פרוע. כשהיה בן שנה-שנתיים היה מסוג הילדים שצריך להשגיח עליהם בשבע עיניים, שיכולים להיעלם לאנשהו בשנייה, כשהייתי לוקחת את אחיו הגדול מהגן, אם לא היה יושב בעגלה, אי אפשר היה לעמוד לרגע ולהתייחס לגדול, ישר היה צורך לרוץ אחרי הקטן. בזמנו קיבלתי את זה כעניין של הגיל. כיום בגיל 4 אני מרגישה שיש הרבה התנהגויות דומות לכך שנראות לי מאוד לא תואמות את גילו ושהייתי חושבת שהוא כבר ידע שלא עושים אותן. מדובר בהתנהגויות מאוד שובבות מחד וכן התנהגויות לא מקובלות. דוגמאות: נמצאים במקום מסוים הוא מחליט שהוא הולך משם, פשוט נעלם, יכול לצאת החוצה, להיעלם. היינו היום אצל הרופא, בשל חוסר סבלנות שלו לחכות, לקח את החותמת של הרופא וחתם אתה על שולחן הרופא. כשבאים לגדול חברים, הוא מתגרה בהם ואף מרביץ להם (הוא ממש לא ילד שמרביץ, או אלים) - אני מפרשת את זה כדרך להתקרב אליהם אך שוב, הייתי חושבת שבגילו ובחוכמתו הוא יצליח לעשות זאת בדרך היותר מקובלת (דרך אגב, הוא ילד מאוד אהוב חברתית ומאוד כריזמטי). בכיוון אחר: הרבה פעמים הוא עונה תשובות "לא לעניין", לא בהכרח על שאלות "לימודיות" אלא שאלות אינפורמטיביות, למשל כמו לספר מה עשה בשבת. הוא ילד עם המון חוש הומור אז עד עכשיו ייחסנו זאת לכך. בגינה הוא יכול לגשת לילד בכל גיל כולל ילד שגדול ממנו בכמה שנים טובות ופתאום להרביץ לו או להציק לו, כאילו הוא לא מבין שלא מתנהגים כך (למרות שהוא יודע את ה"חוקים") או שהוא חסר מודעות. אם נמצאים במקום כלשהו ולא מתחשק לו לבוא הוא פשוט נשאר במקום ולא בא (אופייני לגיל שנתיים יותר למיטב זכרוני). מה שקורה בפועל הוא שכל פעולה יחסית פשוטה שקל לעשותה גם עם שני ילדים (כמו ללכת למכולת לקנייה קצרה) גם לוקחת המון זמן וגם הופכת ללא צפויה. תמיד הוא מסרב לצאת מהאוטו כשצריך, הולך לכיוון ההפוך ממה שצריך וגם כשמעירים לו שזה לא הכיוון זה כאילו לא מזיז לו. אני תוהה האם הוא פשוט ילד שובב ומרדן ועלינו להתמודד עם הקושי או שאנחנו מפספסים משהו ויותר מידי מייחסים זאת לכך שהוא שובב ומצחיק וכד'. אני מרגישה שהוא לפעמים לא מפוקס או לא הפנים את חוקי המשחק בסיטואציות מסויימות. אם יש צורך בעוד דוגמאות אשמח לתת.