הי יואב
משום מה ההודעה הגיעה אלי לדור"ל רק עכישו ואני מקווה שאשתך חזרה בשלום והדברים שבו למסלולם הרגיל. בכל מקרה אם אין בעיה רפואית אז אך טבעי הוא שנועה תגעגעת כמו שאתה מתגעגע ונוסף על כך העומס הלחץ והגעגוע שלך שעוברים אליה. לעסות את הבטן זה תמיד טוב - גם מקל קצת במקרה של כאבי בטן וגם משדר מגע וחום. לפעמים אנחנו קצת מתעלמים מכך שתינוקות ריגישים ומרגישים (ראה קישור לכתבה של יאיר צבעוני בנושא www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3655655,00.html
, מגע וחום יכולים לעזור במידה רבה להפיג את תחושת הבדידות: להשכיב אותה עליך או לשכב קצת לצידה יכולים להיות גם פתרונות טובים
בהצלחה
גילי

האם אתה מרדים אותה בצורה אחרת? האם אתה משחק איתה באופן שונה? האם אתה נותן לה את אותו האוכל שהיא רגילה אליו מאמה?

אחרי שתענה על השאלות הללו לעצמך אני מאמינה שתמצא את הפיתרון.
בהצלחה

בהחלט חשוב והייתי מוסיף שזו עצה כללית טובה - כשיש שינוי בהתנהגות של הילד או התינוק לנסות לבדוק מה השתנה לאחרונה.
גילי גולדצויג

כמו שיעצו לך, כדאי לבדוק אם משהו השתנה.
שינוי בתזונה למשל עלול לגרום לחוסר-נחת אצל התינוק.

בכל מקרה, אני מקווה שאשתך כבר חזרה והכל בסדר.

היה לי עצוב להודות שאני לא הייתי מספיק מעורב בטיפול בבתי, לצערי הייתי צריך לגלות את זה בדרך הקשה.
דברתי עם אשתי והיא אמרה שבפעמים שזה קרה זה היה בתקופה שהיא קבלה דוגמיות מחברת תמ"ל מסוימת וגם אז השינה שלה הייתה מאוד לא רגועה וכשהיא חזרה לאופטימיל שנועה רגילה אליו היה נראה כאילו הכל נרגע.
כשספרתי לאשתי על מה שקרה היא הייתה בהלם וגם אני, כמה שאני לא מעורב וכמה שאני לא מבין, קניתי בטעות לגמרי את אותו תמ"ל שנועה לא הסתדרה איתו. היה לי קשה לקבל את זה והאמת שאני לא מאמין על עצמי. עכשיו למדתי לקח ואני רוצה להתחיל להיות יותר מעורב בגידול בתי.אשתי פחות סומכת עלי עכשיו ...איך אוכל להוכיח לאישתי שאני באמת רוצה להיות שם יותר ולהבין יותר?

ליואב
תודה על התגובה הכנה. אני אכתוב כמה מחשבות לא מסודרות שיש לי גם כאב וגם כפסיכולודג ואשמח לעוד תגובות. לפני הכל חשוב לציין שפתחת כאן דיון מענין עם הרבה רצון לעזור כאשר אף אחת לא כעסה על האב ה"לא מעורב".
לגבי חוסר המעורבות של גברים אשתי שהיא רופאת ילדים טוענת שלועלם אינה מצליחה לקבל היסטוריה רפואית והתפתחותית של הילדים מאבות - לדבריה הגברים אף פעם לא זוכרים מתי היו הילדים חולים ובאלו תרופות טופלו. חבר קרוב שיש לו ילדים גדולים (13 ומעלה) סיפר שאשתו נסעה לחו"ל לשבוע והוא הופתע מאוד כשהבין שאין לו מושג איך מכינים סנדביצ'ים בבוקר לילדים. אז האם הכל אבוד - נראה לי שלא.
אני חושב שהצעד הראשון הוא דבור על הדברים, נראה לי שאנו מדברים פחות מדי עם בני/בנות הזוג על הדברים החשובים באמת - אול ערב שקט ללא טלויזיה וטלפונים ולחשוב ביחד, להציב מטרות - איפהנ אנחנו רוצים להיות בעוד כמה שנים , איפה אנחנו רואים את כל אחד מאיתנו עם הילד ומשם לעבור למה אפשר לעשות עכשיו. הענין המרכזי בעיני הוא לא תחושת האשמה או השאלה אם האישה תסלח - כל אחד יכול לטעות ואם לא נסלח לעצמנו איך הילדים ילמדו לסלוח? אני חושב שחשוב דיבור על מה הלאה ומה לשנות.
נקודה אחרונה במקרים רבים יש למטבע שני צדדים נכון שאבות במקרים רבים פחות מעורבים אבל מצד שני הם גם קצת נזרקים החוצה - עזוב אני אעשה את זה, אתה לט יודע להחליף חיתול/לבחור בגדים אני כבר אקח את הילד לחיסון וכו' ואז הגבר גם אם ניסה להשתתף לוקח חזרה צעד אחורה -היא מבינה בזה יותר ממני עדיף שאתרכז במה שאני יודע לעשות....
אשמח לתגובות מהנשים שבחבורה
גילי גולדצויג

היא בהחלט עודדה אותי, אני אוכל את עצמי מאז "איך יכולתי לא לדעת איזה פורמולה לקנות?!" וקשה לי עם המחשבות האלה.
מוזר לחשוב שנולדה לי בת ואני בקושי יודע איזה צעצועים צריך לקנות, איזה עגלה ואולי דבר חשוב יותר מכל מה שציינתי פה- מה אוכלת הילדה שלי. אני משתדל יותר לדבר עם אישתי יותר על הנושאים האלו מאז, היא קצת הסבירה לי על הבדלים בין מוצרים שונים, מה עוד אני יכול לעשות? האם מומלץ לבדוק באינטרנט, פורומים שונים?

יואב
אני כותב את תשובתי ואני מדגיש שמדובר בדעתי ובתפיסת עולמי (אין כאן כללים פסיכווגיים של עשה ולא תעשה) וכמובן שאשמח גם לתשובות אחרות. אני חושב שאשמה היא מניע מאוד חזק אבל גם בעייתי ונראה לי שבסופו של דבר השאלה היא לא איזה עגלה ואיזה צעצועים צריך (על שאלות אלו אכן ניתן למצוא מספיק תשובות באתרים שונים) מה שחשוב יותר הוא הקשר עם אשתך ובתך, אם תוכל לבלות קצת זמן שקט עם התינוקת תוכל להכיר אותה יותר מה היא אוהבת מה נעים לה איזה מגע, איזה צלילים ואיזה תאורה. נסה לדבר אליה (לפעמים זה נשמע מלאכותי אבל זה עוזר) ספר לה על עצמך (אני אבא שלך ואני כך וכך) תגיד לה שאתה רוצה להכיר אותה (אני יודע שהיא לא מבינה אבל אני חושב שזה יכול לעזור) ובעיקר דבר עם אשתך
זהו וכמו שאמרתי מקווה לתגובות נוספות
גילי גולדצויג

אני אמא לתינוק בן חצי שנה וקודם כל מאוד מרגש אותי לשמוע שאתה רוצה לקחת חלק פעיל בחיי הבת שלך. זה לא ברור מאליו!
מהניסיון שלי ושל בן זוגי (שגם רצה לקחת חלק פעיל בחיי הבן שלנו, לפעמים בצורה "חינוכית" בעיקר, מה שהקשה עליי), אני יכולה להגיד שלי היה מאוד קשה לשחרר ולתת גם לו להיות עם התינוק (בעיקר לבד), להאכיל אותו, להרדים אותו...
ובמקרה שלנו, הוא יונק, כך, שלכאורה, בחודשים הראשונים זה היה ברור מאליו שאני המאכילה...
חשוב מאוד שתדברו ביניכם ותנסו להבין איפה הקשיים שלה לשחרר ואיפה אתה היית רוצה להיות יותר מעורב - איפה אתה מרגיש יותר בנוח ואיפה פחות (בן הזוג שלי, למשל, מרגיש פחות בנוח להחליף בגדים וחיתולים, אבל מאוד נהנה לשחק איתו, לקלח אותו ולהרדים אותו) ואז תוכלו להתחלק במטלות המרגשות, אבל לעתים גם מתישות, שכלולות בגידול ילד או ילדה.

גם אני זרקתי את המחשבות בלי לסדר אותן... מקווה שהצלחתי לעזור קצת :)

בהצלחה!