בעייתי יותר היה לו הילד לא היה מראה כל התייחסות להתייחסות שלך לילדים אחרים (התייחסות קבועה ובוודאי חמה ומשמעותית) או היה שוקע בתוך עצמו ולא מביע בשום דרך את הדברים.
טוב היה לו יכולת לטפל בילדים בביתם - ולחזור לביתך ללא התייחסות מתמשכת וקבועה לילדים אחרים שאינם ילדיך. זה היה גם יותר נכון עבור הילדים שבהם את מטפלת מקצועית.
בהנחה שלא ניתן לעשות זאת - אני חושבת שכדאי שתגיבי לאיתותים של הילד (רצון להיות תינוק....) ותגידי לו שאת מבינה שהוא רוצה להיות קצת כמו הילדים הקטנים וגם רוצה אותך רק לעצמו - ושזה בסדר.
אפשרי לו להתחפש לתינוק, שחקי איתו ב"להיות כאילו תינוק" - אבל הדגישי גם את החזרה אל המציאות ואל גילו הכרונולוגי/האמיתי, כשאת אומרת לו משפטים כמו: "עכשיו הייתי כאילו תינוק. זה היה נחמד. לפעמים כייף להיות תינוק. ועכשיו אתה חוזר להיות מה שאתה באמת: ילד גדול...".
עצם העובדה שאת נותנת לגיטימיות למה שהוא מרגיש ומאפשרת לו להביע זאת - כבר מרגיעה עבורו.
חשוב מאד שיהיה לך זמן אישי עם הילד שלך - ללא כל ילדים אחרים או עיסוקים אחרים. תני לזמן הזה שם: "הזמן המיוחד שלנו" או משהו אחר. קבעי איתו כשאשר לוקחים את הילדים המטופלים הביתה - אתם עוברים לזמן המיוחד שלכם. נסי באותו זמן לשחק איתו במשחקים שבהם את והוא שותפים לחוויה, להיות איתו ולהקשיב לו.
חשוב גם שאבא יעשה במקביל תהליך דומה.

עדכני איך מתפתחים הדברים.

בהצלחה,

דרורית אמיתי-דרור
מומחית לגיל הרך
יועצת להורים ולאנשי חינוך

כל כך ציפיתי לתגובתך המורחבת, וממש שימחת אותי.
תודה על העצות שנתת לי, אעשה זאת ואשמח לעדכן אותך.
שבת שלום לך ולכל משפחתך, ותודה שאת כאן :)